החתולים של ג'יימס הריוט


כתבה: אילנית יהודה

ספרים רבים מספור עוסקים בקשר שבין בני אדם לבעלי חיים וחיות מחמד. רבים מהם קלאסיים, קסומים ובלתי נשכחים. בין ספרי הילדים נוכל לציין את לאסי חוזרת הביתה, גבעת ווטרשיפ, מסע הפלאים של נילס הולגרסון בחברת אווזי הבר, דוקטור דוליטל ועוד.
גם סופרים ישראליים רבים הקדישו ממרצם היצירתי כדי לכתוב לילדים על כך. דורית אורגד למשל, כתבה כחמישה עשר ספרים בנושא. ביניהם: גורי, יונתן והיונה הלבנה, דנה ודגיג הכסף ועוד.  

על קשר זה נכתבו גם לא מעט יצירות נודעות למבוגרים: הזקן והים, מובי דיק, חתול רחוב ושמו בוב, מישהו לרוץ איתו ועוד. בפוסט זה אכתוב על ספר שנוטה להישכח על מדפי הספרייה מפאת היותו קטן מימדים ומפאת מרחק הזמן של כתיבתו (המהדורה עליה אני כותבת יצאה לאור בעברית בשנת 1994). עם זאת, עדיין לא נס לחו של הספר והוא מקסים ושובה לב גם היום.  כוונתי היא ל"סיפורי חתולים" של ג'יימס הריוט. מדובר בסיפורי חתולים שהריוט (1916-1995) שהיה וטרינר, טייס בחיל האוויר המלכותי וסופר, פרסם תחילה בספרים אחרים ולאחר מכן, הסיפורים קובצו לספר אחד. 





על ג'יימס הריוט ניתן לומר שהיה וטרינר וסופר באותה מידה. שתי האיכויות, כמו נשימה שאורך השאיפה והנשיפה שלה זהה התמזגו אצלו באופן מושלם לאחד.
הוא כתב ספרים בעיקר על כלבים ועל חתולים וחשף באמצעותם את הקשר שהם יוצרים עם בני האדם, במרחב הפרטי והציבורי.
דווקא התקשורת הלא מילולית, יוצרת לפי הסיפורים המקובצים בספר, עומק רגשי המאפשר לבני האדם למצוא נחמה בחיות המחמד שלהם. ומעבר לנחמה, בחלק מן המקרים מדובר בשותפות גורל של ממש ובהשפעה ישירה על הווית החיים.

סיפוריו של הריוט כתובים בגובה העיניים, חודרים ללב והם חשובים לשם ניפוץ מיתוסים ודעות קדומות מכל סוג על חתולים. החתולים לא מתגלים כאן באנוכיותם אלא ביכולתם להיות יצורים נאמנים עד מאוד.
הם נבונים ביותר ויודעים להביע באופן ברור מתי דברים נושאים חן מלפניהם ומתי לא. מעבר לכך, תכונותיהם, לפי הסיפורים, משקפות משהו עמוק מאופיים של בעלי הבית, ולהפך.

הריוט מציג בספרו שורה של חתולים בעלי אופי: אלפרד, הוא חתול אצילי הניצב במקום קבוע על דלפק חנות הממתקים של בעליו.
הוא רגוע, מרשים מאוד ובעל נוכחות ממגנטת שהלקוחות לא יכולים להתעלם ממנה. אוסקר, הוא חתול ג'ינג'י שכל התכנסות חברתית של בני אדם מעוררת בו עניין. הוא חש חשוב מספיק כדי להשתתף בה באופן קבוע. הוא חודר בחשאי לישיבות ולאירועים שונים וגם שיעורי יוגה באים בהחלט בחשבון מבחינתו.
בוריס, הוא חתול פרא שחור המטיל אימה על חתולים אחרים. הוא עלול להיות אלים ותוקפני ומסוגל להשתולל בחדר כמו אופנוען על קיר מוות, רק כדי לא לקבל טיפול רפואי. מסיבה זו, בוריס הטיל את אימתו אף על ג'יימס הריוט עצמו...

 עוד אציין כי קריאה עכשווית בג'ימס הריוט מלמדת פרק מעניין בתולדות הווטרינריה והתפתחותה.
בתקופתו, הווטרינרים טיפלו בעיקר בבעלי חיים גדולים, בבהמות עבודה. תהליך איטי, חברתי וגם מקצועי, הוביל לכך שבעלי החיים הקטנים וחיות המחמד החלו לתפוס את לב ליבה של ההתייחסות הווטרינרית. בנו של הריוט, למשל, שגם הוא היה וטרינר, כבר מעיד שעיקר עבודתו היא עם כלבים ואף יותר מכך, עם חתולים.

אתם מוזמנים להקדיש מעט מזמנכם כדי לפגוש בחתולים ספרותיים נפלאים, שהם למעשה החתולים האמתיים שהריוט טיפל בהם במסגרת עבודתו, או גידל בחיק משפחתו.

לקריאה וגלישה נוספים :

סיפורי חתולים מאת ג'יימס הריוט בהוצאת מודן, 1994.

גי''מס הריוט הצעיר : סדרה של ה – BBC


 אתר מחווה לג'יימס הריוט :


אתר מעריצים של ג'יימס הריוט :


תגובות

  1. וואו,
    כמו בכל פעם מחדש, אני נשאבת לטור הכתוב ברהיטות ומעורר עניין רב.
    כמי שגידול חיית מחמד "נכפתה" עליה (אבי ילדיי רצה והשתמש בילדים כתירוץ "זה מאוד בריא לילדים לגדול עם חיית מחמד"), עם הזמן למדתי לחיות עם בן המשפחה הנוסף בביתי.
    למדתי לאהוב ואף יותר מזה, עם הזמן התמסרתי והפכתי מחוייבת כל כולי.
    חתולים מעוררים בי הסתייגות שמבוססת, מן הסתם, על דעות קדומות (לא נאמנים, אנוכיים, תוקפניים ועוד).
    אין ספק שהתעוררה סקרנותי להכיר חתולים מבעד לעיניים אוהבות, ולו רק כדי לתת גם להם הזדמנות לשנות את דעתי.
    תודה על עוד טור מעודד קריאה

    השבמחק
  2. כאיש חתולים נלהב (אין לי שום דבר נגד כלבים, אבל חתולים הם החיות הכי מגניבות) רציתי לציין גם את הספר "דיואי" מאת ויקי מיירון, על חתול שאימץ לעצמו ספרייה ובה הוא חי עד יום מותו.
    לאוהבי הכלבים הייתי ממליץ לקרוא את "הכלב היהודי" מאת אשר קרביץ. הספר, המסופר דרך עיניו של הכלב, מגולל את קורותיו של כלב הנולד בבית יהודי של לפני מלחמת העולם השנייה והרפתקאותיו לאורך המלחמה. הספר כתוב בשפת התקופה ההיא ומתובל ביידיש (מפליא, מכיוון שקרביץ הוא בחור בשנות ה-30 לחייו וצבר)

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כותבים את ההיסטוריה מהצד הנשי : הציירת אנה טיכו

מדברים עם הידיים (ולא רק) : מהי שפת סימנים ?

הלאה, שיעורי הבית! על מסע הפלאים של נילס הולגרסון בחברת אווזי הבר