הבלוג של הספרייה העירונית באר שבע

כתבה : אילנית יהודה פניה ברגשטיין מספרת בספרה, "חרוזים אדומים", סיפור על סבתא שהעניקה חופן גדול של חרוזים לנכדתה, שולמית. החרוזים האדומים של סבתא יוצרים שרשרת ארוכה וכבדה שאך טבעי הדבר, שהילדה שמחה להזדמנות הראשונה לקצר אותה. לכן, נענתה לבקשתו של חרוז אחד, לצאת לחופשי מתוך החוט הנושא אותו עליו. אלא שבעקבות אותו חרוז שפרץ את המסגרת, צעדו גם כל שאר החרוזים, התפזרו להם והלכו לאיבוד. המסע של שולמית אחר החרוזים האדומים שאבדו לה, הוא לכאורה נטול סיכוי. לא נשאר באמתחתה של שולמית ולו חרוז אחד. אבל, גם כאשר נדמה שאין קצה חוט כנראה שיש קצה חוט. אחד הדברים היפים בסיפור הוא שבאורח סמלי החוט עצמו ממחיש זאת. הוא תופס עמדה פעילה, משוחח עם שולמית, מעודד אותה, מנחם ואומר: "אל תבכי, שולמית, בואי נלך לחפש את החרוזים, אולי נמצא אותם." החוט ששולמית אוחזת בידה גורם לה לצאת את הבית ולפסוע בדרך פלאית. באותה הדרך, היא משוחחת עם נחל מים בהיר עיניים, עם האילנות ועם העשבים, עד שהיא מגיעה לסנאי שחשב את חרוזיה לאגוזים. שוב חושבת שולמית שסיכוייה להשיג את החרוזים אבודים. אך, בעזרת ש...