בין לאה גולדברג לרות המואביה

כתבה: אילנית יהודה

אחד העניינים הייחודיים לתרבות הישראלית, מתבטא במקום המכריע של נשים בעיצובה של השירה העברית המודרנית.

"ארבע אימהות": רחל בלובשטיין (רחל המשוררת), לאה גולדברג, דליה רביקוביץ' ויונה וולך מהוות דוגמא לכך, כפי שהציג המשורר והמתרגם, דורי מנור, במפגש שירה שהתקיים בספרייה.
ארבע האימהות בהן בחר מנור, באופן דומה לארבע אמותינו התנכ"יות, עלו מתוך מפגש זה שונות, דומות וטרגיות. (במאמר מוסגר נציין כי לשלוש מהן שמות מקראיים ולשתיים מהן שם זהה לאם התנכ"ית). מכיוון שהמפגש התקיים במסגרת אירועי חודש הקריאה ותחת הכותרת "תיקון ליל שבועות"ברצוני להתמקד באחת האימהות, לאה גולדברג, ולקשור את אחד משיריה למגילת רות. לאה גולדברג (1911-1970) עלתה לארץ בגיל עשרים וארבע והפכה לדמות חשובה בתרבות העברית המתחדשת. עובדה זו מעולם לא גרמה לה לשכוח את המקום ממנו באה. היא נולדה בקניגסברג, עיר שהיתה מושפעת מן התרבות האירופאית בכלל וזו הגרמנית בפרט. לעיר זו היה חלק חשוב בעיצוב זהותה האישית כפי שבא לידי ביטוי בשיר, "אֹרֶן" :

כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה.

כָּאן לֹא יַחְבֹּש הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג,

אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה

כָּל יַלְדוּתִי שֶׁקָמָה לִתְחִיָּה.

צִלְצוּל הַמְּחָטִים: הָיֹה הָיָה_ _ _

אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב הַשֶּׁלֶג,

לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג,

לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָה.

אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –

כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –

אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמוֹלָדוֹת.

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַלְתֵי פַּעֲמַיִם,

אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,

וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.

במובן הנפשי והתודעתי גולדברג לא יכולה למחוק את אמא אדמה, את המקום שבו נולדה וגדלה לטובת ארץ ישראל ולחוש עצמה שלמה. הכורח לבחור מולדת חדשה, הכוח להישתל שוב, הוא בו בעת גם הכוח העוקר מתוך, ולכן הוא יוצר אצל המשוררת תחושה של קוטביות, מקביליות, תלישות כואבת בין שמיים וארץ, שציפורי המסע לבדן יודעות אותה. אף על פי כן, הן ממשיכות לפרוש כנף בין מה שמעל ומה שמתחת ובכך מטשטשות את היכולת להגדיר לעצמן מולדת או בית. הן ,כמו המשוררת, נמצאות במסע תמידי שתחילתו ואחריתו מעורבבים זה בזה. הן תמיד בטווח, בין קולות, צלילים ומרחבים שחלפו על פניהן לבין אלו העתידים לבוא ולהחליפם. 

אם נקשור את השיר למגילת רות אזי נראה שגם במגילה ישנה אישה שעוזבת את מולדתה והולכת למקום אחר. גדולתה של אישה זו, רות המואביה, מתבטאת ביכולת לסובב את הנסיבות החיצוניות שהובילו לעזיבת המולדת, כלומר, מות בעלה ושני בניה של נעמי, מחלון וכליון, ולהפכן לסיבות אישיות ופנימיות. באותה צומת מכריעה שבה עליה להחליט לאן פניה, אומרת רות לחמותה, נעמי, את המשפט המפורסם ביותר במגילה: " כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי."

מבחינתה של רות, הבחירה ללכת אחרי נעמי לשדות בית לחם, משמעה לנוע בביטחון אחר חמותה האהובה, ובמישור המטאפיסי, לתור אחר האלוהות. 
כאשר היא מזהה בקול ברור שנעמי היא הדמות היחידה במשפחתה שהיא ערבה לה ללא תנאי, שאחריה תלך באש ובמים ושעמה תלון, היא גם מזהה בעקבות זאת ואולי בזכות זאת, את עמה ואת אלוהיה. רות יוצרת כאן בדיבור ובמעשה השלובים זה בזה את המושג אמונה שלמה. ניתן לשער שאמונה כזו, כמו אהבת אמת, לעולם אינה תלויה בדבר ולכן, הפכה אותה כפי שכתוב במגילה, ברוכה לה'. עוד מעניין שהבחירה של רות הופכת את המושג "מולדת" למושג שאין לו משמעות פיזית. מולדת היא בעצם המקום שבו מתקיימת הערבות ההדדית במובנה הטוב ביותר בין בני האדם, המגלים את מה שהם ואת מי שהם באמת, ברגע גדול של מצוקה. המולדת מתקיימת בעצם ההחלטה להיות ולהישאר מחויבים זה לזה בכל מחיר.

המתח עליו הצביעה לאה גולדברג בשירה, מתח המתקיים כסתירה נצחית ולא פתורה בין שתי מולדות, נפתר במקרה של רות באמצעות כוח הנאמנות והאמונה. לא חינם מילים אלו קרובות זו לזו. ועם זאת, יכולה אני לדמיין את רות ברגעים של משבר מבקשת לחזור לנופי ילדותה שבארץ מואב, לחוש את משב הרוח המתפרצת ולרוץ יחפת רגליים בחולות החמים של אותה הארץ. במובן זה, שירה של לאה גולדברג נוגע בחוויה הרגשית של כל אדם ובכל תקופה, אשר מוצא עצמו קם בבוקר, עוזב את ביתו ומתחיל ללכת.

תודה לדורי מנור ולכל אנשי התרבות והיצירה הרבים, סופרות וסופרים, משוררות ומשוררים, שחקנים, פרשנים ומוסיקאים אשר נטלו חלק באירועי חודש הקריאה, אצלנו בספריה העירונית. תודה נוספת לקהל שהגיע. נתראה שוב בחודש הקריאה הבא.