מחשבות על דיכוי, התנגדות ועצמאות



כתבה : אילנית יהודה


ההיסטוריה עמוסה בביוגרפיות של אנשים ועמים שחיו תחת סוג זה או אחר של דיכוי. אנשים ששילמו מחיר אישי כבד על מנת להביע את עצמם ואת מה שהינם ועמים שלמים ששילמו מחיר דומה. הדיכוי לצערנו, כמו גלגל, במקומות רבים עדיין חוזר על עצמו.
בכל זאת, באורח מוזר משהו, לעיתים נדמה שלדיכוי יש כוח פעולה הפוך. כלומר, למרות הניסיון לחנוק, להשתיק, לפגוע, לנתב בכוח את מה שמותר לבטא ואת מה שאסור, נוצר בדרך לא ברורה אפקט מהופך של תנופה חיובית.
התנופה הזו כמו מדליקה כוח בעירה, משנעת מתוכה אנרגיה חדשה ומתפרצת. אולי להיפוך כזה מכוון הכתוב באומרו :" וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות, פרק א',פסוק י"ב).
פסוק זה, הבנוי על פי עיקרון הסובב והמסובב, כלומר, ככול שתענו אותו יותר כך יצליח יותר, משקף את הסתירה בין הניסיון לגרום לעינוי לבין התוצאה, פריצת הדרך. הפסוק נאמר על עם ישראל באחת מחויות הדיכוי הקשות שעם יכול לחוות - העבדות.
עם ישראל התעלה מעל לחוויה זו, פרץ קדימה והתגלה כמי שעומד בכל הקשיים ושורד לאורך הדרך, כנגד כל הסיכויים. יכול להיות שכיוון כוח הפעולה והתוצאה ההפוכה שהוא מניב, קשור באלוהות עצמה. אין לדברים מסוג זה, הסבר רציונלי. הרציונל טוען, ככול שתדוכא יותר כך תיפול עמוק יותר ולא, ככול שתדוכא יותר, תפרח יותר. מכל מקום, כוח מסוג זה, המתעלה גבוה מעל לדיכוי ומפריך אותו בא לידי ביטוי בשני ספרים אוטוביוגרפיים אליהם אתייחס. האחד, ספרו האוטוביוגרפי של נתן שרנסקי, "לא אירע רע" שכותרתו מתבססת על הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע" (תהילים, פרק כ"ג , פסוק ד') והשני, "מלאלה" סיפורה של נערה אחת שעמדה על זכותה להשכלה ושינתה את פני המציאות.

"לא אירע רע", פותח חלון להבנת התקופה הסובייטית ומתאר בפירוט רב כמעט עשור  (1977-1986)  בו היה נתן שרנסקי אסיר. הוא הואשם בהאשמה כוזבת, בבגידה במולדת ובריגול בשל רצונו לעלות ארצה. לאדם הנמצא במקומו של שרנסקי יש בדרך כלל שתי אפשרויות בסיסיות: להודות באשמה או לא. לשרנסקי היה מאוד ברור מתחילת הדרך, שלא יודה ולא ייקח על עצמו ועל עמו את ההשלכות הכרוכות בהודאה מסוג זה.לכן, היה מוכן נפשית לשלם את מחיר ההתנגדות. האוטוביוגרפיה שלו מאירה נקודה מעניינת והיא, שחלק חשוב מערך כבוד האדם, טמון ביכולתו ובזכותו להתנגד, גם אם זה כרוך במחיר כבד שעליו לשלם.

איך להתנגד? זו כבר שאלה גדולה ורחבה העומדת בפני עצמה. ישנם אסירים, מעיד שרנסקי, שבחרו להתנגד בדרך של אלימות פיזית. שרנסקי לא מוקיע אותם ולא שופט אותם. אני מניחה שבעבורו כל התנגדות עדיפה על פני מכירת הרוח האנושית לכזב. לכן למשל, לא בחל במחאה באמצעות שימוש בשביתות רעב ארוכות ומוקצנות. בדרכו המיוחדת התנגד שרנסקי מתוך הבנה עמוקה, שגם למציאות שבה הוא נמצא ושאותה יצר למענו השטן, או הק.ג.ב, יש כללי משחק. גם לרוע, לאימה ולטרור יש תבנית. ישנם חוקים המגדירים מה מותר ומה אסור במסגרת כללי המשחק.

עובדה מעניינת היא ששרנסקי ידע לשחק שחמט ברמה גבוהה עוד מילדותו. בצד אמונתו הציונית הבלתי מעורערת ועמידתה האיתנה של אשתו אביטל, לימינו, מול שועי עולם, גם לשחמט יש מקום של כבוד בסיפור. כאסיר, הוא השיג את השחמט הנכסף מתוך זה שקרא בתקנון כי לכל תא בכלא מגיעה יחידת שחמט. התקנון לא הגדיר כמה אסירים צריכים להיות בתא. מכאן הסיק שרנסקי שמגיע לו שחמט על אף שלכאורה אין לו עמית אפשרי למשחק. העמית למשחק, היה הוא עצמו.

שרנסקי ניצח כאן ניצחון לכאורה קטן, בזכות זה שמצא פירצה בחוקים שאפשרה לו לשחק על-פי הכללים ולהשיג את מבוקשו. לימים, נצחונו האישי של שרנסקי, ששימש בתפקידי הנהגה בכירים במדינה, חרג הרבה מעבר לכך. אך "גם מסע בן אלף מייל", כמאמרו של מאו טסה טונג, "מתחיל בצעד קטן אחד"... 

האוטוביוגרפיה של שרנסקי היא כתב הגנה על זכותנו להגן על האמת שלנו ועל כבודנו בכל מצב. לחתור לעצמאות אישית של הגוף ושל הנפש ולממש אותה במרחב של ארץ ישראל ובמדינת ישראל.

ספר שני שניתן לקשור אותו להתגברות ולניצחון על כוחות הדיכוי הוא "מלאלה".זוהי אוטוביוגרפיה אשר יצאה לאור במהדורה מיוחדת לבני הנעורים, מהדורה שגם המבוגרים יכולים ליהנות ממנה. האוטוביוגרפיה מגוללת את סיפורה הלא ייאמן של נערה פקסטינית אחת, שבסך הכל כמהה ללמוד בבית הספר ולרכוש השכלה.
במערב, זוהי לכאורה זכות ברורה מאליה. אך, בהסתכלות גלובאלית הדברים אינם נראים כך.
אביה של מלאלה הקים וניהל בית ספר לבנות וניסה להמשיך ולהחזיק בו תחת איומי הטרור של הטליבאן שהובילו בשיאם, לניסיון להתנקש בחייה של מלאלה אשר פסעה בעקבות אביה, דברה בגלוי נגד הטאליבן. היא ניסתה להילחם על חייו של בית הספר ולהסביר עד כמה הוא הציר המכונן של חייה. בעקבות זאת מלאלה נורתה בראשה, היא אושפזה ושוקמה באנגליה.
בסופו של דבר הניסיון לחסל אותה, הוביל להשמעת קולה באופן רם וברור יותר בערוצי התקשורת השונים, בעולם כולו. בשנת 2014 מלאלה הפכה לאדם הצעיר ביותר שזכה בפרס נובל לשלום. בקרן הקרויה על שמה היא פועלת למען השגת שוויון זכויות להשכלתם של ילדות וילדים באשר הם, כדי שיזכו לחיות בעתיד כאנשים חופשיים ועצמאיים.
על אף כל ההישגים הללו מלאלה לא מתארת את עצמה כטיפוס לוחמני. כשהיא מציגה מריבה שגרתית עם אחיה, היא כותבת: "אבל אני עצמי לא מאמינה בלחימה – למרות שאחי בן הארבע-עשרה, חושאל, מעצבן אותי בלי סוף. אני לא נלחמת בו. האמת היא שהוא נלחם בי. ואני מסכימה עם מה שאומר ניוטון בחוק השלישי שלו: לכל פעולה יש תגובה, שווה בעוצמתה ומנוגדת בכיוונה." (ע' 22). האוטוביוגרפיות שהובאו בפוסט זה מוכיחות ומשקפות חוק זה בעוצמה נדירה.


 
לא אירע רע מאת נתן שרנסקי, בהוצאת גפן, 2016.
מלאלה מאת מלאלה יוסזאפי עם פטרישיה מק'קורמיק, בהוצאת צלטנר, 2016.




תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כותבים את ההיסטוריה מהצד הנשי : הציירת אנה טיכו

מדברים עם הידיים (ולא רק) : מהי שפת סימנים ?

הלאה, שיעורי הבית! על מסע הפלאים של נילס הולגרסון בחברת אווזי הבר