שושנים לראש השנה

 

כתבה: אילנית יהודה

 

בראש השנה, בראש השנה
פרחה שושנה אצלי בגינה
בראש השנה סירה לבנה
עגנה לה בחוף פתאום.

זהו הבית הראשון בשיר שכתבה והלחינה נעמי שמר. הוא הפך לאחד השירים העממיים המרכזיים שמושרים עם בואו של ראש השנה שעומד בפתח. בכוונתי בפוסט זה להתמקד בדימויה של השושנה המופיעה בלב הבית הזה ולפתח דיון קצר במשמעויותיה על פי מספר מקורות.

מתוך השיר, אנו מבינים כי השושנה של השנה שעברה כבר נבלה, עשתה את שלה בעולם הטבע. עכשיו פורחת לה בגינה שושנה חדשה.
היא גורמת לנו להאמין שהשנה גם אנו, ממש כמוה, נפרח מחדש ונתחדש בכל הווייתנו כחלק ממחזור החיים בטבע. השושנה פרחה בגינה, כלומר במקום  פרטי שהושקע, טופל וטופח באמצעות עבודה של בני האדם. העבודה הזו מתבצעת בידיים, במגע עם האדמה והיא מייצגת קשר אינטימי בין האדם לאדמתו המתורבתת, הגינה. הפריחה של השושנה מסמלת את האמונה בכך שמאמציהם של בני האדם יישאו פרי, תקוותיהם תתממשנה במציאות והם ידעו הצלחה.  
הצבע האדום של השושנה הוא צבע מלא עוז המורה על חיוניות ועל עצם זרימת הדם המתחדשת בעורקים. הסירה הלבנה שעגנה בחוף נוסכת בנו תחושה של רוגע. היא השלימה את מסע נדודיה וכעת היא שלווה. עוגנת במקום מבטחים. האדום והלבן הם צבעים שממזגים זה את זה, ממתנים אחד את השני ויוצרים יחד מראה מאוזן ושלם.

אם נפנה כעת למקורות היהודיים, נמצא שהדימוי של השושנה בא לידי ביטוי באופן המרכזי ביותר במגילת שיר השירים. המגילה, כמו ספרי משלי וקהלת, מיוחסת לשלמה המלך. אנו מוצאים במגילה פסוקים שקשורים באופן מובהק לשושנה. כמו:

ב,ב כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת.  ב,ג כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים; בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי.  ב,ד הֱבִיאַנִי אֶל-בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה

מושא האהבה לרעיה מובע דרך סמליותה של השושנה. היא בולטת. היא חד פעמית. מול פרח כה יפה כל שאר הפרחים יראו בהכרח בעלי מראי סתמי, לא יותר מקוצים. בהמשך רואים שסמל זה אינו נשי בלבד. השושנה מסמלת גם את תאוות השפתיים של הדוד או של הגבר.


ה,י
 דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה.  ה,יא רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב.  ה,יב עֵינָיו, כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב--יֹשְׁבוֹת, עַל-מִלֵּאת.  ה,יג לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים--נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר

מעניין שהאישה או הצד הנקבי בתיאור מיוצגים על ידי השושנה כולה ואילו בתיאור הצד הזכרי השושנה מתארת איבר מאוד ממוקד בפנים ואלו הן שפתותיו האדומות, העסיסיות והחושניות של הדוד.

עוד אנו מוצאים במגילה את הפסוק הידוע:


ח,ז
 מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ; אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ, בָּאַהֲבָה--בּוֹז, יָבוּזוּ לוֹ

קיימת כאן תשתית של אהבה ששום כוח בעולם לא יכול לכבות. אהבה זו יכולה להיות מפורשת כאהבה ארצית בין  בני זוג, או כאהבה שמיימית, בין קודשא בריך הוא (הקב"ה) לשכניתה (לשכינה). יכול להיות ששני סוגים של אהבות אלו הן מעין מראות המשקפות את פניה של האמת מזוויות שונות. כדימוי, מכל מקום, השושנה מזוהה במגילה עם הרעיה, האישה, השכינה או עם כנסת ישראל, תלוי באופן ההסתכלות המפרש את הדברים.


הכוח העצום הזה שלא ניתן לכבות אותו או לעצור אותו ושגם מים רבים לא יכולים מולו, הוא כוח שעומד מעל לטבע. לכן, יש לו חלק בנצח או באינסוף. אולי משום כך סבר רבי עקיבא בניגוד לדעתם של אחרים, כי שיר השירים הוא הביטוי העמוק ביותר לקדושה בכתבי התנ"ך:
"אמר ר' עקיבא ... שאין כל העולם כדאי כיום שנתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים" (ידים ג', ה').

האהבה בין השושנה לדודה בשיר השירים, היוותה מקור השראה לפיוטים ולשירים רבים שהולחנו לאורך ההיסטוריה ועדיין מולחנים. דוגמאות: ניצנים נראו בארץ, קול דודי הנה זה בא, יונתי תמתי חמדתי, תוכו רצוף אהבה, הנך יפה רעייתי ואחרים. אך אם בשושנה עסקינן חשבתי לנכון להביא את השיר "שושנה" של אברהם טל.

השיר מבטא את הרצון ואת התקווה לשמור על בת הזוג, שושנה, כלומר על האהבה שכמו פרח היא עדינה, שברירית ובת חלוף. לכן יש לנצל כל רגע ורגע ולא לתת לו לחמוק כך סתם. הכח המשמר של האהבה מול המציאות השוחקת ו"בין כל הדברים שעולים" בה, הוא זה של האור שהמשורר מעיד עליו שהוא עוטף את כולו. אמנם, האהבה כאידיאל לא תמיד שורדת את מבחן המציאות והיא עלולה להתגלות כקוצנית וכפוצעת, אבל הכמיהה להגיע שם שרירה וקיימת. האהבה מותחת את סף הריגוש שלנו לשיאים חדשים ומחדדת את החושים כאשר בעקבותיה אנו צוללים במצולות או עפים גבוה גבוה עם הרוח האויר. להלן מילות השיר:

שושנה

מילים ולחן: אברהם טל


תני לאור שלך לעטוף את כולי
תעשי מה תעשי
תני לאור שלך שושנה לעטוף את כולי
תעשי מה תעשי

ידענו שהיום יבוא
וכתבנו מכתבים לרוב
ורצינו להרגיש קרוב
עד שהיום בא

חולם עלייך בלילות
וחי איתך בימים
יורד איתך למצולות
ועף ברוח

את לא תוותרי עלי ואני עלייך
בין כל הדברים שעולים
אני נשאר בבית

תני לאור שלך לעטוף את כולי
תעשי מה תעשי
תני לאור שלך שושנה לעטוף את כולי
תעשי מה תעשי

אני הכי אוהב לראות אותך
צוחקת כמו ילדה קטנה
ומעינייך יוצא האור
שמרפא מבפנים כל מכאוב
אני רוצה לתת לך רגעים
למצות איתך את החיים
לא לבזבז עוד רגע עוד שניה
לא לבד יותר בתוך החשיכה

תני לאור שלך....

 

 

אסיים את הפוסט דווקא עם שושנה של אמן פחות מוכר שמגיע ממחוזות אחרים. מאמריקה. מילה אשר כשלעצמה מסמלת לעיתים חלומות, מאווים ורצונות לחיים חדשים, מושלמים וטובים. אנשים אומרים לפעמים, על עניין מסוים או על תופעה, "זה כמו באמריקה". המילה "אמריקה" גם אם היא קשורה לנושא אותו ציינו וגם אם לא, צבועה בניחוח של חלום אידילי. ובכן, גם אם נפליג לשם, לאמריקה, נגלה כי הקשר בין הנשי, היפה הנסתר, לבין השושנה הוא חוצה גבולות.

נוכל לראות את כל אלו באים ל ידי ביטוי בציורו של האמן האמריקאי תומאס אנשוז
(1851 –1912) אשר נודע בציורי הפורטרטים שלו. בציור בו הוא מצייר את העלמה
Rebecca H. Whelen ניתן לראות את האוניברסליות של הדימוי הנשי המזוהה עם פרח באופן כללי ועם השושנה באופן פרטי.

                                                                            לחצו על התמונה לשם הגדלה

שושנה A Rose
מתוך אוסף מוזיאון המטרופוליטן :

https://www.metmuseum.org/art/collection/search/14931

 

אנשוז עורך הקבלה בין יופיה של שושנה שמונחת על שידה חומה וכהה לבין יופיה של אישה שמונחת על כסא מרופד. זהו נושא פופולארי אצל ציירים אמריקאים בסוף המאה התשעה עשרה. גבעול הפרח משול לגב הדק והזקוף שנשען על המסעד. הקפלים של השמלה, אדמדמים-ורדרדים, משולים לעלי השושנה ואת הריח אפשר אולי לדמות כעולה מתוך הרהורי מחשבותיה הכמוסים. האור המרכזי של הציור עולה מתוך פניה, שהם מרכז הפרח. אזור החזה, הצוואר והכתפיים מנוקד בנגיעות של צבע מוזהב.
לתחושתי הפרטית, בתוך מסגרת של יופי אסתטי מוקפד שיש בציור, עולה מנו מתח מסוים. יתכן שדבר משמעותי הושלך מתוך חייה של אישה זו ומסב לה כאב. ממש כמו השושנה שלצדה אשר נקטפה מתוך שיח והונחה בתוך מציאות חדשה. היא ללא מים אך עדיין יפה, עדיין קיימת, עדיין אדומה ובעלת בולטות. בדומה לה האישה שומרת על מראה אצילי ועל שליטה עצמית. היא אוחזת בראשה בכף ידה ומגניבה מבט אלכסוני, תוך התמקדות בנקודה מסוימת שאנו לא רואים. המקום העלום הזה, מה שנמצא מחוץ לגבולות הציור דורש מאיתנו כצופים השלמה והבנה באמצעות הדמיון. הכוחות האצורים בעלמה מיוחדת זו גורמים לנו להאמין שתתגבר על מה שהיה וכמו השושנה בטבע, גם היא עם חלוף הזמן, תקום מעל הכיסא, תתרומם ותפרח בגינתה החדשה.


שנת תשפ"ב נהדרת! לכולם.




לקריאה נוספת:

פרשנות שיר השירים – עולמות של סמלים מאת אפרים שמואלי. בית מקרא, כ"ג (ע"ד): 272-288, תשל"ח.


שיר השירים באתר הפיוט והתפילה

מחרוזת שירים המבוססת על שיר השירים

מוזיאון המטרופוליטן – דף הבית

מבלוג זה:
הפריחה של פרידה קאלו.



 



תגובות

  1. אכן חוצה שנים וגבולות
    אני מאמינה שדימוי השושנה בהקשר אישה ואהבה מופיע בעוד תרבויות בעולם...
    מעניין מה הדימוי לאישה ולאהבה במקומות בעולם שאין בהם שושנים או במקומות שבהם סובלות נשים מדיכוי

    השבמחק
  2. מעניין ומחכים . מסע מרתק בעקבות אובייקט אחד, השושנה , אבל עם כל כך הרבה הקשרים .

    השבמחק
  3. הרעיון להתייחס בהקשר הזה לשיר שושנה של אברהם טל, ממש מגניב ��

    השבמחק
  4. הדרך בה הצגת את הדיון ההקבלה והפרשנות לעניין השושנה הייתה מפתיעה מעניינת ומחכימה


    "הזמן שהקדשת לשושנתך הוא המשווה לה חשיבות כה רבה."
    רבה."
    (אנטואן דה סנט-אכזופרי) שנה טובה
    🌹

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מדברים עם הידיים (ולא רק) : מהי שפת סימנים ?

אפליקציית "ליבי" היא מעשרת האפליקציות המובילות בעולם

חדש בספרייה! ספרים דיגיטליים E-BOOK