טבריה אהובתי, או על כתיבתו הפוצעת של שמי זרחין בספרו "עד שיום אחד"
כתבה: אילנית יהודה
אחד הסרטים של במאי הקולנוע, שמי זרחין, "אביבה אהובתי", מדבר על גיבורה קשת יום שיש לה, כל הזמן, סיפורים בראש. היא רואה אותם כמראות וכתמונות הקוראות לה לבוא אליהן, והיא תוך מאבק מתמיד, אף מצליחה להתעלות מתוך מציאות יומה האפורה ולהעלות אותם על הכתב, רק כדי שיגזלו ממנה בסופו של דבר, מתוך רצון. אינני יודעת מיהי הדמות הנשית בחייו של זרחין עצמו אשר היה לה קשר כה כמוס וכה עמוק אל הכתיבה, אל הספרות, אל השירה. קשר קיומי מצד אחד ומוחמץ כל כך בעל כורחו, מצד שני, וכל שאוכל לומר הוא שגם רוחמה, אם המשפחה הטבריינית שזרחין מגולל את קורותיה ברומן "עד שיום אחד" מזכירה בכל המובנים הללו, את אביבה. זרחין מדבר מתוך רוחה שוחרת השירה של רוחמה, שנפשה קשורה בעבותות של אהבה לרחל, ללאה גולדברג, לאלתרמן, תוך שהוא נע על ציר הזמן של השנים הנוקפות את הזמן באכזריות, בציפייה ובהמתנה אל נצח אחד, אל יום אחד אחר, שכהווייתו, לעולם לא מגיע.
הרומן מתחיל ב- 69 עובר דרך 1975, 1983, ומסתיים ב- 2010. תוך כדי תנועתו האיטית החודרת את השנים ואת התקופה ההיסטוריות, מתמקד זרחין בכל פעם בדמות אחרת, המצלמת את המציאות מתוך עיניה שלה, וכך הוא מצליח לחדור אל תוך ליבן של כל ארבעת דמויות המשפחה העומדות בלב הרומן. גם השכנים ובעצם, בעיקר השכנות, בתוך קולאז' החיים של טבריה מוכת השמש והרוח מבשרת הרעות של יום רביעי, מהוות סוג של משפחה מורחבת. וכך, השכנות בסיפור משמעותית לא פחות, מדמויות המפתח בעלילה, עמדותיהן הנחרצות, מעשיהן ואפילו פליטות הפה שלהן בעלות משקל רב של נוכחות והן משפיעות את השפעתן באופן בלתי ניתן לערעור על הגיבורים הראשיים, ועל התפתחות העלילה. אבי המשפחה, רוברט, מתהדר בשער ארוך ומשגע. הוא מסוגל להפיל בקסמי שערו ויופיו נשים רבות ומצד שני הוא בסך הכל "פטיט" (קטן), כמו שתיארה אותו אמה של רוחמה בחוש ההומור החד פעמי שלה, וכמו סיכמה אותו במילה אחת של אירוניה צרפתית.
רוברט ורוחמה התאהבו זה בזו כלפיד של אש בוערת תשוקה, בעודם צעירים בשנים והלכו יחד לקראת חיים משותפים שבהם נולדו להם שני בנים. כה שונים, כה קרובים. שלומי וחיליק (על שמו של הסבא יחיאל). שלומי הוא ארוך וגמלוני ורגיש. הוא מסוגל לדבר באמצעות ידיו שיש בכוחן לבשל את העולם במטעמים ובריחות שהוא ממציא, כשרון שירש מרוחמה, אימו, שפותחת בעידוד ובשיתוף שכנתה, ורדינה, בעסקי הסעדה מצליחים. חיליק, לעומתו, הוא טיפוס של מילים. הוא חוקר ומברר ובורר ומגלגל אותן על לשונו, ללא הרף. גם את זה, הוא ירש מאימו, רוחמה. הבנים כמו התפצלו לשתי ביציות נפרדות של אישיותה שלה וצימחו מתוך כך חיים משלהם. הרעיון הזה הוא חלק מתפיסה כוללת יותר של זרחין שגורסת שגם לחיים יש תורשה. התורשה הזו, כגזרת גורל בלתי נמנעת וידועה מראש, תשתקף בהכרח ותתחלק שנית מחדש, באותו האופן בדיוק, בחיים הפרטיים של הגיבורים, רוחמה ורוברט, ובחיים של ילדיהם, שלומי וחיליק.
בשלב קריטי ברומן, רוברט, פטיט, מחליט לנסוע לבקר את דודו שבארגנטינה. לאחר מספר ימי נסיעה שהתארכו לחודש, הוא חוזר משם כאיש אחר. שערו גזוז, יהלומים וכסף באמתחתו והוא זוכה מהסביבה ליחס של כבוד שהוא אינו מורגל בו. עכשיו, הכל יהיה מושלם, רוצה להאמין רוברט, על אף שמכרסם בו הספק. החיים של כולם יסתדרו, אפילו החיים של ורדינה השכנה, הכל יהיה שלם כמו בפאזל בן אלפי חלקים, שכל חלקיו הורכבו. אלא שלידה זו מחדש של רוברט, כרוכה בסוד ובשקר ובלידה מקבילה נוספת. המחיר שהוא ייתבע לשלם בעבור מעשיו יהפוך את אותו פזל משפחתי ובעיקר זוגי, לבלתי ניתן להרכבה משך שנים ארוכות כנצח. גם שעה שיתאחו הקרעים יהיה הדבר כרוך במחיר של קרע חדש ונורא שיתפרץ אל תוך חייהם של הגיבורים אשר קורות ימיהם נכתבים בעט פוצעת כאב ואמת.
**
זרחין, שמי. עד שיום אחד, בהוצאת כתר, 2011. נמצא באולם השאלת מבוגרים.הספר ניתן להאזנה גם כספר קולי בהוצאת icast בהקראתם של ששון גבאי ואסתי זקהיים.
אחד הסרטים של במאי הקולנוע, שמי זרחין, "אביבה אהובתי", מדבר על גיבורה קשת יום שיש לה, כל הזמן, סיפורים בראש. היא רואה אותם כמראות וכתמונות הקוראות לה לבוא אליהן, והיא תוך מאבק מתמיד, אף מצליחה להתעלות מתוך מציאות יומה האפורה ולהעלות אותם על הכתב, רק כדי שיגזלו ממנה בסופו של דבר, מתוך רצון. אינני יודעת מיהי הדמות הנשית בחייו של זרחין עצמו אשר היה לה קשר כה כמוס וכה עמוק אל הכתיבה, אל הספרות, אל השירה. קשר קיומי מצד אחד ומוחמץ כל כך בעל כורחו, מצד שני, וכל שאוכל לומר הוא שגם רוחמה, אם המשפחה הטבריינית שזרחין מגולל את קורותיה ברומן "עד שיום אחד" מזכירה בכל המובנים הללו, את אביבה. זרחין מדבר מתוך רוחה שוחרת השירה של רוחמה, שנפשה קשורה בעבותות של אהבה לרחל, ללאה גולדברג, לאלתרמן, תוך שהוא נע על ציר הזמן של השנים הנוקפות את הזמן באכזריות, בציפייה ובהמתנה אל נצח אחד, אל יום אחד אחר, שכהווייתו, לעולם לא מגיע.
הרומן מתחיל ב- 69 עובר דרך 1975, 1983, ומסתיים ב- 2010. תוך כדי תנועתו האיטית החודרת את השנים ואת התקופה ההיסטוריות, מתמקד זרחין בכל פעם בדמות אחרת, המצלמת את המציאות מתוך עיניה שלה, וכך הוא מצליח לחדור אל תוך ליבן של כל ארבעת דמויות המשפחה העומדות בלב הרומן. גם השכנים ובעצם, בעיקר השכנות, בתוך קולאז' החיים של טבריה מוכת השמש והרוח מבשרת הרעות של יום רביעי, מהוות סוג של משפחה מורחבת. וכך, השכנות בסיפור משמעותית לא פחות, מדמויות המפתח בעלילה, עמדותיהן הנחרצות, מעשיהן ואפילו פליטות הפה שלהן בעלות משקל רב של נוכחות והן משפיעות את השפעתן באופן בלתי ניתן לערעור על הגיבורים הראשיים, ועל התפתחות העלילה. אבי המשפחה, רוברט, מתהדר בשער ארוך ומשגע. הוא מסוגל להפיל בקסמי שערו ויופיו נשים רבות ומצד שני הוא בסך הכל "פטיט" (קטן), כמו שתיארה אותו אמה של רוחמה בחוש ההומור החד פעמי שלה, וכמו סיכמה אותו במילה אחת של אירוניה צרפתית.
רוברט ורוחמה התאהבו זה בזו כלפיד של אש בוערת תשוקה, בעודם צעירים בשנים והלכו יחד לקראת חיים משותפים שבהם נולדו להם שני בנים. כה שונים, כה קרובים. שלומי וחיליק (על שמו של הסבא יחיאל). שלומי הוא ארוך וגמלוני ורגיש. הוא מסוגל לדבר באמצעות ידיו שיש בכוחן לבשל את העולם במטעמים ובריחות שהוא ממציא, כשרון שירש מרוחמה, אימו, שפותחת בעידוד ובשיתוף שכנתה, ורדינה, בעסקי הסעדה מצליחים. חיליק, לעומתו, הוא טיפוס של מילים. הוא חוקר ומברר ובורר ומגלגל אותן על לשונו, ללא הרף. גם את זה, הוא ירש מאימו, רוחמה. הבנים כמו התפצלו לשתי ביציות נפרדות של אישיותה שלה וצימחו מתוך כך חיים משלהם. הרעיון הזה הוא חלק מתפיסה כוללת יותר של זרחין שגורסת שגם לחיים יש תורשה. התורשה הזו, כגזרת גורל בלתי נמנעת וידועה מראש, תשתקף בהכרח ותתחלק שנית מחדש, באותו האופן בדיוק, בחיים הפרטיים של הגיבורים, רוחמה ורוברט, ובחיים של ילדיהם, שלומי וחיליק.
בשלב קריטי ברומן, רוברט, פטיט, מחליט לנסוע לבקר את דודו שבארגנטינה. לאחר מספר ימי נסיעה שהתארכו לחודש, הוא חוזר משם כאיש אחר. שערו גזוז, יהלומים וכסף באמתחתו והוא זוכה מהסביבה ליחס של כבוד שהוא אינו מורגל בו. עכשיו, הכל יהיה מושלם, רוצה להאמין רוברט, על אף שמכרסם בו הספק. החיים של כולם יסתדרו, אפילו החיים של ורדינה השכנה, הכל יהיה שלם כמו בפאזל בן אלפי חלקים, שכל חלקיו הורכבו. אלא שלידה זו מחדש של רוברט, כרוכה בסוד ובשקר ובלידה מקבילה נוספת. המחיר שהוא ייתבע לשלם בעבור מעשיו יהפוך את אותו פזל משפחתי ובעיקר זוגי, לבלתי ניתן להרכבה משך שנים ארוכות כנצח. גם שעה שיתאחו הקרעים יהיה הדבר כרוך במחיר של קרע חדש ונורא שיתפרץ אל תוך חייהם של הגיבורים אשר קורות ימיהם נכתבים בעט פוצעת כאב ואמת.
**
זרחין, שמי. עד שיום אחד, בהוצאת כתר, 2011. נמצא באולם השאלת מבוגרים.הספר ניתן להאזנה גם כספר קולי בהוצאת icast בהקראתם של ששון גבאי ואסתי זקהיים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה