ילדות שנייה – בעקבות סרטה של דבורית שרגל


כתבה: אילנית יהודה

סרטה של דבורית שרגל, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?" שהוקרן בספרייה העירונית(02.02.2015) מהווה ניסיון להתחקות אחר גיבורי הילדות האהובים של היוצרת. מה עלה בגורלם של אותם ילדים שכיכבו בסדרת "ספרים מצולמים על ילדי עולם" שיצאה בהוצאת פועלים בשנות החמישים והשישים? העובדה שמדובר בילדים אמתיים שהונצחו בספרים שכתבה לרוב, אסטריד לינדגרן בתרגומה של לאה גולדברג וצולמו בידיה האמונות של חנה ריבקין בריק, אפשרה למעשה את המסע התיעודי של שרגל אל נבכי ילדותה

שרגל שוטטה ברחבי העולם על מנת לאתר את הגיבורים, להבין היכן הם נמצאים היום ומה השתנה בסביבה התרבותית מאז אותם ימים נשכחים שבהם נכתבו הספרים. כך למשל, היא מצאה שהקוטה, בקתת האביב הקטנה והמחודדת, של בני משפחתה של הילדה הלפית, אלה-קרי, הפכה להיות בלפלנד פריט מוזיאוני בלבד והילדים של אז הם סבים וסבתות לילדים, חלקם בערך בני אותו גיל שהם היו בו כשנכתבו הספרים, זאת אומרת בסביבות גיל חמש.

כאשר חוזרים לספרים עצמם מגלים כי הם מייצגים מעין "ריאליטי" נוסטלגי של ילדים בעולם. הספרים מתארים היכן הם גרים, מה הם אוכלים, כיצד הם חוגגים את חגיהם, כיצד הם רוחצים באמבטיה. זהו בעצם תיאור שגרתי של פעולות חייהם היומיומיות ועם זאת, כאשר מדובר בילדה קטנה מלפלנד או מיפן יוצא שכל הפעולות הללו נדמות כלא שגרתיות כלל וכלל וכרוך סביבן מעטה של קסם בובתי.
בדיוק במעטה הזה נשבתה שרגל משחר ילדותה ובאופן כה חזק עד כי במובנים רבים, היא שבויה בו עד היום. בשלב מסוים בסרט נדמה שהקסם שנכנסה לתוכו מחדש, הולך ומתעצם, הופך לכישוף של ממש. שרגל מוכנה לעשות הכל, כולל משיכת חסכונותיה, על מנת למצוא את הילדים ובמיוחד למצוא את הילדה, בה' הידיעה, נוריקו-סאן מיפן. למעט העובדה שנוריקו- סאן התגוררה פעם בטוקיו לא ידוע עליה דבר. עניין זה משול למציאה של מחט בערימה של שחת, ולצורך כך שרגל, כבלש הנעזר בכוחן של הרשתות החברתיות, מאתרת תחילה את אווה משבדיה, אותה ילדה שביקרה את נוריקו- סאן ביפן, שעה ששתיהן היו בנות חמש וחצי ושחווית המפגש שלהן מתועדת בספר.



שרגל ואווה מגייסות לצורך משימתן את התקשורת היפנית באופן מאוד רחב והתקשורת מצדה נענית להן, משתפת איתן פעולה ותומכת. על שרגל עוברים לילות שלמים ללא שינה רצופה וגם הצופה בסרט נכנס לתוך המתח הדרוך הזה, התימצא נוריקו-סאן בסופו של דבר, אם לאו? מי שצפה בסרט יודע את התשובה.

אם נחזור לספרים עליהם מבוסס הסרט נוכל לומר כי הם אינם מתייפייפים בשום צורה. הם חודרים את המציאות כמו שהיא, בשחור לבן, והצבעים הללו בהן צילמה ריבקין בריק את הסדרה כולה יכולים ודאי לקבל כאן כפל משמעות. ריבקין בריק צלמה מציאות ריאליסטית, והכתיבה, בעקבות הצילום, מתארת גם היא מציאות כפי שהיא. זאת אומרת, כשם שצילמה ריבקין בריק, ילדים אוכלים או משחקים לא היססה לצלם אותם באותה מידה של טבעיות, בסיטואציות נעימות פחות, כאשר הם צורחים ובוכים והטקסט המפרש את התמונה מסביר מדוע. למשל, ב"אלה-קרי, הילדה מלפלנד" כתוב:

"לפעמים אלה-קרי מתפנקת, איננה רוצה לשמוע בקול אמא וצורחת ובוכה, משום שלא הרשו לה לשתות עוד ספל אחד. (הכוונה לספל קפה- הערה שלי) גם בלפלנד הילדים מתפנקים וצורחים לפעמים." והמשפט האחרון מלמד אותנו שיש כנראה מכנה משותף לכל הילדים בעולם באשר הם ועל בסיס מכנה משותף זה ניתן ליצור את סדרת הספרים.

בספר נוסף, "דירק, הילד מהולנד", מתוארת מערכת יחסים מגדרית מאוד של דירק, עם חברתו אלקה. הילד הוא מי שאוהב לטפס, הוא היוזם, הוא המפעיל והילדה היא פסיבית, ממתינה ונגררת. אף אחת מיוצרות הסדרה לא חשבה שיש לייפות את מה שנגלה לנגד עיניה. מסיבה זו , בעידן שהפנים את הפוליטיקלי קורקט שמייצג בעיקרון, ניסיון ליישר את המציאות כך שכולם יהיו מרוצים, איני בטוחה כלל וכלל שספרים אלו, הכוללים בין היתר, צילומי ערום מוצנעים של ילדות באמבטיה, היו יוצאים לאור. עם זאת משום היותם כה פופולאריים ושובי לב בתקופתם, שמונה מהם כן יצאו לאור, כפי שהם, כולל כל צילומיה של ריבקין בריק, בהוצאה מחודשת.


אחד הדברים הנוגעים בסרט משקף ומראה כיצד הילדים עצמם נזכרים ברגעי הצילום של חנה ריבקין בריק. רגעים שאיש מן הילדים לא שכח, לטוב ולרע. עוד מרתק לגלות כיצד מסעה של שרגל בעקבות הילדים של פעם, הוא בעצם מסע ביוגרפי ואוטוביוגרפי לתוך צילומיה של ריבקין בריק. ההזדהות של שרגל עם ריבקין בריק כיוצרת שאין לה ילדים ובכל זאת לא חסכה מעצמה שום מאמץ על מנת לתעד אותם לנצח בעדשת המצלמה הוא חד וברור. במובן הזה, מסעה של שרגל משחזר את ניסיון הצילום של ריבקין בריק ממקום אחר, ובתקופה אחרת שבה כל כך הרבה דברים השתנו מצד אחד ובו בעת ישנו גרעין מהותי ובעיקר אנושי, שבו הם נשארו כפי שהם. המסע אל ילדותה השנייה של שרגל, הוא גם המסע אל ילדותם השנייה של הצופים. המציאות שהיתה מצולמת פעם בספר, עברה מן הדף אל המסך ולהיפך, העניקה לכל אחת ואחד מן הצופים את היכולת להזדהות מחדש עם מה שהיינו פעם ומה שהננו היום.

בעקבות האירוע שהתקיים בספרייה העירונית באר שבע כתבה דבורית שרגל עצמה בדף הפייסבוק שלה :

"עיר ענקית, אנשים גדולים, ספרייה גדושה. היה כיף, היו ילדים מרגשים, היו מבוגרים נרגשים. כן ירבו." לא נותר לנו אלא להסכים, להודות ולשתף.

* דבורית שרגל, יוצרת הסרט, היא עיתונאית ותיקה ובעלת הבלוג 
velvetunderground


לקריאה נוספת :
"אַשְׁרֵי הַמַּפְלִיג לָעוֹלָם הַגָּדוֹל, אַשְׁרֵי הַחוֹזֵר לְבֵיתוֹ הַקָּטָן" / יותם גדרון

מאמר על צילומיה של חנה רבקין-בריק לסדרת הספרים על ילדי העולם

לפגוש גיבורת ילדות:אני ונוריקו-סאן מיפן

הסרט שאיתר את כוכבי הילדים האבודים

נוריקו סן ולילבס ילדת הקרקס:איפה הן היום?



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מדברים עם הידיים (ולא רק) : מהי שפת סימנים ?

קריאת ספרים דיגיטליים ללא עלות: באמצעות הספרייה והרשת

אפליקציית "ליבי" היא מעשרת האפליקציות המובילות בעולם