הבשורה על-פי יהודה מאת עמוס עוז

כתבה : אילנית יהודה

במסגרת "ימי תרבות 2015" , מיזם של מפעל הפיס, משרד התרבות והספורט ופורום מוסדות תרבות ואמנות זכינו לארח בספרייה את אחד מבכירי הסופרים במדינה, עמוס עוז.

מפגש עם סופר מוערך כמו עוז, מעורר מיד תכונה מסוימת וניתן לחוש בהתרגשות העוברת בקהל המתכנס לשמוע את דברי הסופר ואת הצפייה שיעמוד בשער ויביא עמו את הבשורה.
אינני מכירה את עוז באופן אישי אך לפחות על-פי ספרו, "הבשורה על-פי יהודה", וכן מתוך המפגש שבו הקריא בטון אמפתי קטעים מתוך ספרו, נראה  שמדובר באדם בעל לב חומל במיוחד.

מציאות חייו של גיבור הספר, "הבשורה על פי יהודה", שמואל אש, סטודנט באוניברסיטה העברית של סוף שנות החמישים, מתרסקת ביום בהיר אחד ונהפכת על פניה. הוריו מתמוטטים כלכלית, הוא נבגד וננטש על ידי אהובתו לטובת גבר אחר. הוא נאלץ לעזוב את לימודיו באוניברסיטה ולהיפרד מהמנחה שלו אשר מנכס את ישותו של אש לעצמו, ומדבר אליו בגוף רבים, אנחנו. שמואל אש, שנשא עמו באמצעות לימודיו, הבטחה סמויה להביא בשורה באמצעות מחקר פורץ דרך, הופך מקור אכזבה לסביבתו ולעצמו.
אלא, שאותו שמואל אש לא נזרק על ידי עמוס עוז מתוך כל אשר נרגש עליו אל הלא נודע, כדי להבין, בדרך הקשה של החיים, מי הוא באמת.
כבר בפרק השני של הספר, חס עליו עמוס עוז, מושיע אותו ועוטף אותו במציאות מגוננת מסוג חדש שבה הוא נקלט בביתו של גרשום ואלד כדמות סיעודית. במסגרת זו, תפקידו הוא לשובב את נפשו של ואלד הקשיש, לשמש לו בן שיח ולהקל מעולה של המטפלת הראשית, עתליה. בתמורה לכך, כל צרכיו המיידים ומעט מעבר לכך, מסופקים.

הצטרפותו של אש כצלע תומכת בביתם של שני אנשים בודדים יוצרת שילוש אנושי, שעל בסיסו נבנית מערכת יחסים מורכבת המאפשרת לדמויות להתקרב זו לזו באמצעות הכלי הפשוט ביותר העומד לרשותם: הדיבור, השפה, החלפת המילים. באמצעותן הדמויות נעות ממקום של ניכור למקום של קירבה. מתוך המילים הקורא מגלה כי כאבו של ישו, הצלוב, שזור ומקביל לכאבו של אב עקוד וכי אהבה נכזבת אחת של שמואל אש, תוחלף באהבה בלתי אפשרית ובלתי מושגת אחרת.

ברקע של כל אלו ישנה תחושה של כובד העומדת באוויר ומהולה בניוון מסוים, שממנו סובל אותו הבית, ששלושה אנשים נמצאים בו כאסירים בכלא מתוך רצון.  הגיבור הראשי, למשל, שמואל אש, במקום להאכיל כלב או לפחות חתול, מאכיל דגי נוי באקווריום, ונדמה שהמעשיות הפשוטה של החיים לא חודרת את אותו הבית. במקום מסוג זה, המחקר של שמואל אש אודות דמותו של ישו בעיני היהודים, מחקר הנפרש על פני כל הדורות מאז היות ישו ועד היום, הופך רלבנטי מתמיד. שמואל אש מקבל בביתו של גרשום ואלד במה לדיון, ולכן, למרות העצלות הטבועה בו, הוא לא מרפה מן המחקר ולו לרגע. בעצם, ברור למדי, כי עמוס עוז אינו מרפה ממנו.
"ישו בעיני היהודים", מחקר שעל פניו, כותרתו פשטנית, מתפרש בספר לשיח רחב ושלם הדן באחר. האחר הוא ישו בעיני היהודים. כלומר, שליח שהיהודים תפסו כ'אחר' ולא מסוגלים היו להכיל, אך עם חלוף הזמן, הפכו הם עצמם, כמה אירוני, ל'אחרים' של התרבות הנוצרית. במקביל לכך, באמצעות הצגת תפיסה רעיונית חותרת ומתנגדת לחזונו האולטימטיבי של דוד בן גוריון ביחס להקמתה של מדינת ישראל, מתקיים כאן דיון עכשווי מתמיד על תפיסתם של היהודים בעיניהם של הערבים. מתוך כל אלו יוצא שהגבול המוחלט כביכול, בין נאמנות לבגידה ולהיפך, הוא חמקמק, גמיש ומעל לכל, נתון לפרשנות תמידית.

לפי הספר, כפי שניתן ללמוד כבר מן הכותרת, הבשורה אינה על-פי ישו, כפי שברגיל היינו מצפים למצוא, אלא על-פי יהודה איש קריות. אותה דמות שעוז הגדיר אותה במפגש כ"צ'רנוביל של האנטישמיות", נמצאת בדרגת הנאמנות הגבוהה ביותר לישו. מסיבה זו, ניתן גם לראות ביהודה איש קריות הנוצרי הראשון והאחרון. מי שמבקש לחפש ולגלות את עמוס עוז הסופר כחוקר,
יבין גם מדוע ולמה. 

הבשורה על פי יהודה בהוצאת כתר 2014. 
ניתן להשאלה אצלנו בספרייה.