המאבק של קרל אובה קנאוסגורד


 כתבה : אילנית יהודה

חום יולי-אוגוסט העומד בפתח, גרם לי לפנות לספרים המגיעים ממחוזותיה הקרירים של סקנדינביה.
קרל אובה קנאוסגורד, סופר נורווגי המתגורר בסטוקהולם, כתב סדרת ספרים אוטוביוגרפית תחת הכותרת "המאבק שלי". מדובר בסדרה בת 3,500 עמודים הנקראת במקור
. min kamp  
שלושה ספרים מתוך הסדרה: " מוות במשפחה", "גבר מאוהב" ו"ילדות" תורגמו לעברית בידי דנה כספי ויצאו לאור בהוצאת מודן.


 
קריאה בספריו שתורגמו לעברית, מעלה כי קרל אובה (אני מכנה אותו בפוסט זה בשם שבו הוא עושה שימוש בספריו)  פועל על-פי אוקסימורון.
בניגוד לתפיסה הגורסת כי הכתיבה מצריכה מן הכותב התנתקות מן החיים עצמם ומן המציאות, קרל אובה, מבקש להישאר כמה שיותר בתוך המציאות. כלומר, גם להיאבק על כתיבת ספרות שראויה לזכייה בפרסים ספרותיים נחשבים (שאכן זכה בהם), וגם לגדל בתשומת לב יומיומית ותוך מעורבות מלאה, ילדים קטנים. הוא מנסה לדרוש מעצמו להיות מחויב בו בעת, באותה המידה, לספרות ולחיים, לילדיו, למשפחתו.


סופר שמחליט לעשות מהלך שעל פניו סותר את עצמו, ייתכן כי הצורה הספרותית היחידה שנותרת לו למפלט היא הצורה של האוטוביוגרפיה. כלומר, כתיבת החיים שלו עצמם.צורה ספרותית זו מאפשרת לו לקרב, לשלב ולמזג באופן ההדוק ביותר בין חיים תובעניים, הדורשים כל העת את שלהם, לבין הגורם המתעד ומפרש אותם כל הזמן, שהוא הכתיבה. אולי משום כך נמצא בספרו (במיוחד בחלק הראשון, "מוות במשפחה" ) לא מעט דיונים ספרותיים שמשוחחים עם הקורא, על הצורה הספרותית ועל משמעותה.

האוטוביוגרפיה, הצורה הספרותית שבה בחר קרל אובה לבטא את עצמו בשיא יכולתו, הכרחית כנראה לאופן שבו בחר לחיות. ניתן אולי לשער שבמקרה הזה, הצורה הספרותית, בחרה אותו. הוא מעיד בגוף ראשון, שרק כאשר בחר בצורה הנכונה, הספרות זרמה ממנו בצורה שלמה ביותר כמשהו ששייך לו, שיוצא ועולה מתוכו.

המודעות של הסופר לתיאוריות ספרותיות וצורניות שונות, נובעת מכך שבצד היותו סופר, קרל אובה הוא אינטלקטואל. הוא יכול היה, לו רצה, לכתוב למשל, ביקורת אמנות מעניינת ואקדמית אותה הוא משלב, במהלך כתיבתו הספרותית. לא שגרתית היא יכולתו לתאר למשל, ארוחת ערב עם חברים ומשם לקפוץ בטבעיות גמורה, לשאלות על אמנות השירה ולתיאור ניסיונות אפשריים לחקר שירתו של
הלדרלין.
עם זאת, כתיבתו לא נובעת ממקום אקדמי או שכלי כלל וכלל, אלא מתוך החומרים של חייו שלו עצמו. מתוך נפשו, מתוך מה שנוגע, מתוך מה שקרה לו בעבר, בגיל צעיר יותר ועיצב אותו כאדם. מתוך מה שקורה לו בזמן הווה. המעברים בין עבר להווה, אינם משמעותיים למעשה, משום שמבחינתה של התודעה הזמן הוא תמיד הווה.
המקום שבו התודעה נמצאת, שם נמצא גם "האני" והזמן במובן הזה הוא תמיד הווה.

הנרטיב של הסיפור העצמי נכתב כאן באומץ יוצא דופן. קרל אובה הולך עד הסוף, בלי לצנזר כלום. לעיתים לא ברור, אם כדי להיות מסוגל ליישם כתיבה שכזו, שכולה "אני", נדרש אגו מאוד גדול, או שבעצם, נדרש כאן ביטול מוחלט של האגו שדרס את כל מחסומי הבושה. מכל מקום, נדרש כאן מאבק.
במובן הזה, קרל אובה מזכיר לי את יורדי הים הוויקינגים שנלחמו חשופי גוף בסערות הים, ואי שם סביב שנת אלף לספירה גילו את חופיו של האי גרינלנד. כך גם הוא, מעז בכל מחיר ובכל מצב לחתור פנימה לתוך מימיו הסוערים של הסיפור, אחורה ואז הלאה וקדימה, עד לגילוי. לפעמים נדמה שבעקבות המסע הזה, הוא עצמו מופתע לגלות עד כמה רחב ממדים, מורכב ועצום כמו הטבע, הוא סיפורו של ה"אני" היוצר סאגה המגוללת את קורותיו. גלומה כאן תעוזה שבאה לידי ביטוי בכך שהסופר לא מסתתר תחת שום דמות שאותה בדה מליבו, אלא תחת מעטה העור הדק ביותר, של עצמו בלבד.
הוא מסוגל לכתוב למשל, על כך שאביו, מולידו, בשר מבשרו נפטר והוא חושב כעת, כאן ועכשיו, על כספו והאם יש לו כסף בכלל? וזו דוגמא קטנה ביותר המשקפת את יכולתו לתעד את מה שצף בתודעה באופן זורם ומידי, ללא מחיצה, מגננה או הסתר.

בסוג כתיבה מסוג זה שקרל אובה מציע לנו אין "גבוה" ו"נמוך". כלומר, אין דברים בחיים שראוי לכתוב עליהם יותר ודברים שראוי לכתוב עליהם פחות. ישנם רגעים מכוננים בחיים. רגעים של התאהבות בלתי נשלטת:
"..ואז פגשתי את לינדה והשמש זרחה.
אין דרך אחרת לתאר זאת. השמש זרחה על חיי. תחילה כרצועת אור באופק, שכאילו ביקשה לומר לי שלשם עלי להביט. אחר כך הופיעו הקרניים הראשונות, הכל נעשה יותר ברור, יותר קל, יותר חי, ואני נעשיתי שמח מיום ליום, ופתאום היא עמדה באמצע שמי חיי ויקדה ויקדה ויקדה."(כרך 2, עמ' 163).



 ישנם בצד זאת, רגעים סתמיים, כמו רגע החלפת החיתול לבת שלו. אלא שכאן, גם החלפת חיתול היא עניין חשוב, היא עניין לכתיבה, היא כתיבה. החלפת החיתול היא אפיזודה נוספת שמאפשרת התבוננות בחיים/ביצירה. סיטואציה קטנה שיוצרת חלק בפאזל שמורכב מאינסוף סיפורים היוצרים יחדיו את החומר החמקמק ששמו, חיים/ספרות. כדי לעשות זאת דרוש סופר נדיר, מסוגו של קרל אובה, שהוא בעל יכולת כתיבה מרשימה כל כך ופיוטית כל כך שהקורא חש שאכן, גם אותה פעולה טריוויאלית של החלפת חיתול נכתבת ביד אמן .

"אוקיי," אמרתי ויצאתי להביא חיתול. בסלון ראיתי את וניה ואכילס מתרוצצים סביב, קופצים מהספה לרצפה, צוחקים, קמים ושוב קופצים. גל חום עבר בליבי. התכופפתי והוצאתי חיתול וחבילת מגבונים לחים בעוד היידי נאחזת בי כמו דוב קואלה קטן. בחדר באמבטיה לא היתה שידת החתלה לכן הנחתי אותה על רצפת האריחים, הורדתי את הגרביונים שלה, תלשתי את שתי רצועות הדבק של החיתול וזרקתי אותו לפח האשפה תחת הכיור. כל אותו זמן היידי נעצה בי מבט רציני.
"רק פיפי!" אמרה. פתאום הסיטה את ראשה הצידה ובהתה בקיר, כפי שעשתה מאז היותה תינוקת בת יומה, דומה שתנועותיי לא השפיעו עליה כלל בשעה שחיתלתי אותה.
"זהו," אמרתי. "גמרנו."
אחזתי בידה ומשכתי אותה לעמידה. את הגרביונים שהיו קצת לחים קיפלתי בידי ושמתי בתיק העגלה, הוצאתי ממנו מכנסי טרנינג והלבשתי לה, ואחר את מעיל הקורדרוי החום עם בטנת הפוך שאינגבה קנה לה לכבוד יום הולדתה הראשון. לינדה באה בזמן שהנעלתי לה את הנעליים.
"גם אני אבוא בקרוב," אמרתי. התנשקנו, לינדה הרימה את התיק ביד אחת, את היידי באחרת, והן הלכו." (כרך 2, עמ' 44)

הרבה יחסים אישיים ומשפחתיים נוגעים ללב צפים בספרים. בין קרל אובה לעצמו, לילדיו, או בינו לבין אהבת נעוריו. בינו לבין אביו, אחיו, אמו ובינו לבין אשתו, לינדה. גם היא כותבת, משוררת. היא מתגלה כמי שעומדת ותומכת ביצירתו. הוא מצדו, מנסה להעניק לה את אותם הדברים, תוך מאבק שלא לוותר על רצונותיו שלו. בעיקר להתגבר על הדחף הקיומי שמניע אותו, להיות עם עצמו בלבד בתוך חדר, לכתוב ותו לא.
טרם לידה, בספר הראשון, הם מתגברים על המכשולים והקשיים אבל ברור לגמרי שהלידה ובעצם הלידות הבאות, יעצימו את המבחן, ימתחו את גבולותיה של מערכת היחסים הזו ויבחנו מחדש את יכולותיהם לעמוד זה לצדו של זו ולהיפך. האם קרל אובה, שמרחיב את משפחתו, מבקש גם באופן מסוים, מודע או שלא, ליצור דרמות עבור הספרות שלו?
אין לדעת. בספר הוא פשוט מציג את עצמו כמי שחושב שיש משהו עצוב בלגדל ילד יחיד ובודד. כמי שחלם תמיד שיהיה לו יותר מילד אחד ובכמות כזו שתגבר על זוג ההורים ואכן יש לו ולזוגתו, ארבעה ילדים.

לאחר שכתב על עצמו ועל המקום שלו כהורה לילדים חוזר קרל אובה אחורה בציר הזמן. בספר השלישי, "ילדות" הוא מתאר את עצמו כילד הגדל במשפחה ממעמד הביניים, בנורבגיה של שנות השבעים.    

כאמור, יופייה של הכתיבה, יוצא דופן. אם ניתן להשוות קריאה בספריו להאזנה ליצירה מוזיקלית, ניתן לומר שאין כאן ולו צליל אחד של זיוף.
קרל אובה דוחף את גלגלי הספרות לעבר משהו שלא הכרנו מצד אחד ושאינו זר לנו, מצד שני. זאת משום שיש כאן הרבה מתרבות הריאליטי, המשקפת ביסודה, את מה שיש בלבד. תרבות שבדרך כלל מזלזלים ברדידותה ורואים בה מזון זול להמונים, (קרל אובה מכנה את עצמו באירוניה "סופר להמונים") הופכת כאן למשהו שמוכרחים להתייחס אליו בכבוד.

אחת הסיבות לכך נעוצה בעובדה שהספרות הזו באופן ברור, לא צומחת יש מאין. היא בנויה על דיאלוג מתמשך עם סופרים רבים אחרים וכן ביחס לניסיונותיהם לכתוב ספרות אוטוביוגרפית. יש לו רצון להצמיח את עצמו מחדש על רקע כל מה שספג, כמי שלמד אמנות וספרות באוניברסיטת ברגן ובעיקר כמי שחי את חייו בעולמן של המילים. וזה מצליח לו בגדול. מי שרוצה להיווכח עד כמה זה מצליח לו, מוזמן לקרוא.

 לסיום הפוסט, אחזור לעניין שבו פתחתי בו ואשאל, מדוע בחר קרל אובה בשם """min kamp, המאבק שלי, כשם ספרו של היטלר? 
יכול להיות שמדובר בפרובוקציה ספרותית בלבד, כזו שסופרים זקוקים לה כדי להצליח להגיע לתהודה. ייתכן גם שמבחינתו כל אוטוביוגרפיה, כן, גם זו של היטלר, כמו כל סיפור חיים בעצם, בסך הכל מספרת את סיפורה שלה, יוצרת נרטיב. לא יותר ולא פחות. בצד זאת, אם ננתק את צרוף המילים "המאבק שלי" מהיטלר וכל מה שקשור בו, נוכל לומר בוודאות שהסדרה אכן מנציחה תוצאות של מאבק עיקש, נחוש ובלתי מתפשר של סופר על כתיבתו.

 
לקריאה נוספת מאמרה של ליאת אלקיים -
"גבר מאוהב" : הוויקינג שהפיל אותי.



מוות במשפחה, קרל אובה קנאוסגורד.  מודן, 2014
גבר מאוהב, קרל אובה קנאוסגורד.  מודן, 2016
ילדות, קרל אובה קנאוסגורד.  מודן, 2017.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כותבים את ההיסטוריה מהצד הנשי : הציירת אנה טיכו

מדברים עם הידיים (ולא רק) : מהי שפת סימנים ?

הלאה, שיעורי הבית! על מסע הפלאים של נילס הולגרסון בחברת אווזי הבר