געגועים לפריז: אמנות ואמנים בעקבות ספרו האחרון של גיום מוסו

כתבה : אילנית יהודה

גיום מוסו ((Guillaume Musso הוא סופר צרפתי הכותב בז'אנר ספרי הפנטזיה והמתח. דירה בפריז, ספר המתח האחרון שלו, הוא חגיגה של ממש לאוהבי ספרות מתח ולשוחרי אמנות כאחד.

הגיבורים, גבר בשם גספר, מחזאי מפורסם, ואישה בשם מדלן, שוטרת מלונדון, שוכרים בטעות את אותה הדירה בפריז.
טעות זו היא כמובן, טעות גורלית שתניע את כל ציר ההתפתחות של העלילה. הדירה הנכספת בפריז היא בעצם סטודיו שהיה שייך לאמן ידוע שם, שון לורנץ. שלושה ציורים רבי ערך נעלמו באופן תמוה מעיזבונו של לורנץ, לאחר מותו. גיבורי הספר מחליטים להתחקות אחר עקבותיהם. ברקע של הדברים עומד גם סיפור הרצח המפוקפק של בנו הקטן של לורנץ, ז'וליאן, שיסחוף את הקוראים באופן התפתחותו המפתיע.

שון לורנץ הוא דמות של אמן שגיום מוסו בדה מליבו עבור קוראיו הנאמנים. יחד עם זאת, אין ספק שהסופר הוא שוחר אמנות בנפשו.
הדבר בא לידי ביטוי למשל, בהתייחסותו למוזיאונים של פריז וכן בתיאורים של עבודות האמנות, המוצגים לאורך הספר.
מוסו מיטיב לתאר את השפעתה של יצירת אמנות על הצופה וגם מצליח בכתיבתו למזג באופן מושלם בין הצופה לבין היצירה הנצפית.
בשמו של מוסו מדלן, למשל, שואלת את עצמה "איך ייתכן שציור משפיע כך? היא ניסתה לסגת, אבל רגליה לא צייתו למוחה. היא היתה אסירה מרצון שלא רצתה להיחלץ מהאור שאפף אותה. היא רצתה להמשיך לרעוד מהסחרחורת השלווה. היא השתוקקה להישאר בחלל מי השפיר הקדמוני, שפילח אותה וחשף בה דברים שלא ידעה על קיומם. כמה מהם היו יפים. אחרים הרבה פחות." (ע' 59).

שון לורנץ כפי שמעיד מוסו עצמו, הוא דמות אשר נשענת על מגוון רחב של אמנים גדולים. רבים מאמנים אלו מוזכרים בספר שמם האמיתי, וחלקם משפיעים ומעצבים את סצנת התרבות בעולם של ימנו.

בפוסט זה אחשוף בקצרה שלושה מהם על מנת לעורר את הרצון לגלות עוד אודותם.

האמן הראשון : וילם דה קוננינג  Willem de Kooning

צייר אמריקאי ממוצא הולנדי. נולד ב 1926 ברוטרדם. היה נשוי לציירת אליין מרי קתרינה פרייד, (מאוחר יותר אליין דה קונינג) תלמידתו.
הוא ידוע בזכות האקספרסיוניזם המופשט של ציוריו בהשפעת פיקסו, אם כי צייר גם דמויות פיגורטיביות בהשפעת רובנס ואחרים.
הוא שלט בסגנונות ציור שונים מאוד, שהחליף לאורך השנים, והביא אותם לידי ביטוי בעבודותיו באופן מקביל ואף ממזג.
זו אחת הסיבות לכך שהוא אמן פורה ושופע, נוסף על מוסר העבודה הגבוה שלו.

Willem de Kooning
Women Singing II 1966
Oil on paper on canvas
914 x 610 mm
Tate T01178
© 2017 The Willem de Kooning Foundation/Artists Rights Society (ARS), New York

הציור "נשים שרות" משנת 1966, הוא דוגמא מעניינת לאחת מעבודותיו שקשה לבחור מי מהן להציג.
הציור צויר בהשפעת הופעתן של שתי זמרות פופ שדה-קונניג צפה בהן בטלוויזיה. עבודה זו מצטרפת למגוון עבודות רחב של האמן שעסק באופן אינטנסיבי בנשים ובגוף האישה בשנות השישים.
מעניין שדה קונינג בחר להביע את האנרגיה היצרית, התנועתית והפורצת של זמרות פופ בצבעי אוירה פסטליים, בחום ובצהוב דומיננטיים.
צבעי אדמה אלו, מזוהים בדרך כלל דווקא עם שלווה, רוגע ופסטורליות. זה מבטא כאמור, את היכולת הייחודית של האמן למזג בין ניגודים.
נוסף לזאת, יש כאן אולי, פרשנות מעניינת במיוחד למושג "אמא אדמה" ולמגוון האפשרויות האסוציאטיביות האינסופי שמושג זה יוצר.

  

האמן השני : דמיאן סטיבן הירסט  Damien Steven Hirst

צייר ופסל אנגלי מבריסטל, יליד 1965. הירסט שהפך היום לסוג של מותג בעולם האמנות העולמי, היה שנים רבות הילד הרע של עולם זה.
הירסט מבקר באופן שיטתי את שחיתות הרוח, את החומרנות ואת ניצול הטבע ובעלי החיים. כמו כן הוא מבקר את אדישותם של  בני אדם אלו כלפי אלו.

זה בא לידי ביטוי בין השאר, ביחס שלו לגוף האדם. גולגלות משובצות יהלומים ששמות ללעג את עולם החומר נמנות על עבודותיו הידועות. האינטרס של בני האדם להסוות את מניעיהם האמיתיים תחת אידיאולוגיות שונות, נמצא גם הוא תחת עין הביקורת.
הכותרות לעבודות אלו כמו: "בשם האל" או "למען האל", מיטיבות להגחיך ולהמחיש זאת. 

 

דמיאן הירסט: למען אהבת האלוהים. מתוך : /https://www.widewalls.ch/artist/damien-hirst

יתכן שהעובדה שהירסט עבד לפרנסתו, במהלך לימודי האמנות שלו בחדר מתים, השפיעה על מכלול יצירתו. עיסוק במוות ובהשלכות שלו על החיים, מלווה את הביוגרפיה האמנותית שלו.

עבודה מפורסמת מאוד ושנויה במחלוקת מאוד הוצגה על ידו בשנת 1992. תחת הכתרת : "חוסר היתכנותו הגשמית של המוות במוחו של אדם חי" (The Physical Impossibility of Death in the Mind of Someone Living). דבר בכותרת זו לא מרמז על העובדה שהירסט רכש כריש אמיתי מסוג טייגר מדייג אוסטרלי. הוא הציג את הכריש בויטרינה ושימר אותו מאוחר יותר, בסיוע מוזיאון הטבע של לונדון בפורמלין.
העבודה הזו שנמכרה בשנת 2004 בסכום שיא של שמונה מיליון דולר עוררה שאלות רבות:
האם מדובר בכלל ביצירת אמנות? האם העובדה שהירסט נאלץ להחליף את הכריש, בשל בעיות של שימור, בכריש אחר, הופכת את היצירה לחדשה? או שמא מדובר באותה יצירה? מדוע עבודתו של הירסט התקבלה כסנסציונית ואילו עבודה דומה של אמן אחר, שהקדים את הירסט, לא עוררה גלים כאלו? האם ניתן להאשים את הירסט בפלגיאטים? וכו'. אין בהכרח מענה החלטי לשאלות אלו. לטעמי, עצם העובדה שהירסט הוא אכן מי שמעלה אותן, חייבת להירשם לזכותו כאמן.

האמן השלישי: פייר סולאז' Pierre Soulages


פוסט מחווה לגיום מוסו מוכרח להסתיים בבחירה באמן צרפתי שמוזכר ב"דירה בפריז".
פייר סולאז' הוא צייר ופסל צרפתי יליד 1919. יש המתארים אותו היום, כשהוא נושק לגיל מאה, כאמן החי הגדול ביותר בעולם.
ידוע כחוקר אמת של  הצבע השחור. סולאז' נצמד לנושא הצבע השחור ולמונכרום, החל משנות הארבעים ולאורך כל הקריירה המפוארת שלו.
הוא משחק בצבע השחור, על שלל האפשרויות הבלתי נדלות שלו. הוא ממחיש וגם מטשטש את הגבולות שבין חושך לאור ולעיתים
דווקא באמצעות החושך מנכיח את האור, מגניב את האור ומעצים אותו.

פייר סולאז', ציור בסגנון מינימליזם מופשט משנת 2010. מתוך:

https://www.wikiart.org/en/pierre-soulages/peinture-244-x-181-cm-23-novembre-2010-2010

העבודות של סולאז' מתכתבות זו עם זו לאורך השנים, ויוצרות דיאלוג של חזרתיות ושוני בינן לבין עצמן. זוהי כתיבת היסטוריה מתמשכת של צבע אחד ויחיד שהאמן נשאב אליה באופן טוטאלי.
מאמר מרתק על אחת התערוכות של סולאז שהוצגה במוזיאון לאמנות מודרנית של פריז תחת הוכתרת "שחור אור" התפרסם בעבר בכתב העת סטודיו. ניתן לעיון בו באולם עיון בספרייה. כמו כן, כלל הספרים של גיום מוסו זמינים להשאלה אצלנו. מוזמנים להגיע וליהנות.

לקריאה נוספת :

דירה בפריז מאת גיום מוסו בהוצאת כנרת,זמורה-ביתן, 2018 .

מאמרים ברשת:

פיגורטיבי במובן המופשט: על הרטרוספקטיבה של וילם דה קונינג מאת הולנד קוטר.

https://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.1586964

צרכן האמן כסובייקט במערכת התרבות בעידן הכלכלה הקפיטליסטית מאת ענבל טג'ר:
http://bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1245692139/1245707704

מאמר בכתב העת סטודיו:

פייר סולאז: המוזיאון לאמנות מודרנית של פריז מאת אורית רוזן, סטודיו, 70: 68-70, 1996.