שרלוטה מאת דויד פואנקינוס

כתבה: אילנית יהודה

שרלוטה סלומון היתה ציירת יהודיה (1917-1943) שנולדה בברלין. היא ידועה בעיקר בזכות סדרת ציורים אוטוביוגרפיים שצוירו מדי יום בין השנים 1941-1943. עבודה זו, ששמה: חיים? או תיאטרון?  התבצעה בזמן שסלומון התחבאה מפני הצורר הנאצי בדרום צרפת, בעיירה וילפרנש, סמוך לניס.
שנתיים של עבודה אינטנסיבית הספיקו לה כדי לבטא את קולה הייחודי כאמנית. עם זאת, העובדה שנספתה באושוויץ בגיל עשרים ושש מנעה ממנה להמשיך לבטא אותו ולהגיע להכרה בינלאומית בתקופתה.

הביוגרפיה הספרותית שחיבר אודותיה הסופר הצרפתי, דויד פואנקינוס, David Foenkinos)) כתובה גם היא ביד אמן. מעורבותו העמוקה בסיפור חייה של שרלוטה סלומון והצורך לספר אותו, יוצרים ספר אישי ונוגע ללב.

ככותר לספרו, פואנקינוס בחר להשתמש בשמה הפרטי בלבד של האמנית, שרלוטה.
בדומה לדיוות מוסיקליות מוכרות לנו כמו: מדונה, ביונסה, ריהאנה, היא לא זקוקה לשם משפחה כדי להנכיח את דמותה העוצמתית במרחב הציבורי.
פואנקינוס מעיד שהתקשה לכתוב על הנושא משום שהוצף רגשית. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטתו לכתוב פרוזה בשורות קצרות ונשברות.
כמו בשירה, הוא איפשר לעצמו מרווח נשימה בין משפט אחד למשנהו.

"במשך שנים רשמתי לי הערות.
לא חדלתי לעיין ביצירתה.
ציטטתי והזכרתי את שרלוטה בכמה מספרי.
פעמים רבות כל כך ניסיתי לכתוב את הספר הזה.
אבל איך?
האם אני צריך להיות נוכח?
האם אהפוך את הסיפור שלה לרומן?
איזו צורה תלבש האובססיה שלי?
התחלתי, ניסיתי, ואחר כך נטשתי.
לא הצלחתי לכתוב שני משפטים רצופים.
הרגשתי שאני נעצר בכל נקודה.
לא יכול להתקדם.
זאת היתה תחושה גופנית, מחנק.
הרגשתי צורך לעבור שורה כדי לנשום.

אז הבנתי שכך יש לכתוב אותו.  (עמ' 74).

התעוזה של הסופר להכניס את עצמו בגוף ראשון לתוך מרקם הסיפור, כפי שרואים למשל, בציטוט שהבאתי, יוצרת ספר שיש בו מימד ארס-פואטי (אמנות שעוסקת באמנות) מובהק. הוא מצליח לשמש בספר הזה כסופר, כמשורר וכחוקר כאחד.
פואנקינוס מתחקר אנשים שהכירו את שרלוטה ומשפחת וטורח להגיע באופן פיזי לכל המקומות המרכזיים בהם חיה את חייה הקצרים. כשהוא מגיע לברלין, לאותו הבית שבו התגוררה בילדותה, הוא מגלה שהזיכרון הוא כה שברירי ועדין ועלול להיות מטויח, ממש כמו הצבע שבו נצבע הבניין שבו גרה בעבר עם הוריה.
בדיוק על מנת שזה לא יקרה, כלומר, על מנת שדברים לא יטויחו ולא ישכחו, נכתב הספר הזה. כאמור, הסופר מכניס את עצמו בגוף ראשון בכתיבתו תוך ביטול מרחבי הזמן והמקום המפרידים בינו לבין שרלוטה. מעניין שהטקסט הנוצר מקבל את הקפיצות בזמן בטבעיות רבה וללא כל קושי. דבר זה מעיד שוב, על רמת ההזדהות הגבוהה של המחבר עם מושא הכתיבה שלו. פואנקינוס מוכיח שסיפורה של שרלוטה סלומון רלבנטי לימנו, וכי הוא כה עוצמתי ומהדהד עד כי לא ניתן להשתיקו בשום דרך של אלימות וגם לא של מוות.

העובדה ששרלוטה סלומון זכתה לקבל השכלה אמנותית רשמית באקדמיה לאמנות של ברלין, היא לא פחות מנס.
יהדותה היתה מוצהרת. אך בזכות כישוריה המובהקים והקשרים של אביה, היא שרדה במוסד זה כמעט שנתיים, בערך עד גיל תשע עשרה. באותו מקום היא גם זכתה במקום ראשון בתחרות ציורים, בעילום שם. הפרס אמנם הוענק לתלמידה אחרת, והיא מן סתם גם נטתה לחשוב שהיא ראויה לו, בשל מוצאה הארי. אך ההיסטוריה מלמדת שאת הפרס ניתן היה לקחת משרלוטה אך לא את גדולתה.


כשהתקרבה לגיל 22, גיל שבו מותר היה לה לצאת עדיין מגרמניה ללא דרכון, שלחו אותה הוריה לצרפת. ההורים, אלברט שהיה רופא ומנתח, ופאולה, אמה החורגת, שהיתה זמרת אופרה, נשארו בגרמניה ועברו מעט מאוחר יותר להולנד. הם מעולם לא הצליחו לפגוש בשנית את ביתם היחידה.  
בצרפת מצאה שרלוטה מקלט יחד עם סבה וסבתה ופליטים נוספים, רבים מהם ילדים, באחוזה של אוטילי מור. מור היתה אמריקאית ממוצא גרמני וידידה ותיקה של משפחתה. חייה של שרלוטה באחוזה היו רצופי סערות רגשיות ומשברים אישיים אותם תיעלה בסופו של דבר, לעבודתה האמנותית. 

באותה האחוזה פגשה שרלוטה גם את אלכסנדר נגלר. פליט יהודי ממוצא אוסטרי. משום שהיתה בהיריון הם החליטו להינשא והרישום שלהם כזוג נשוי הוביל את הרשויות למצוא את מקום מגוריהם. בספטמבר 1943 הם נשלחו לאושויץ דרך דרנסי במשלוח מספר שישים.


הנסיבות ההיסטוריות של חייה לא גרמו לה לשאול, באמצעות האמנות, שאלה קונקרטית על יהודים, על גרמנים, או על הנאציזם.
ברמה הפילוסופית, עניינה אותה, מעל לכל זה, החידתיות של החיים. לכן היא שואלת: חיים ? או תאטרון?
היכן עובר קו התפר שבין מציאות לבדיה, בין אמת למסיכה, בין החיים למה שמוצג כחיים באופן מלאכותי, כביכול. חיים או תיאטרון ? השאלה שעולה מתוך נפשה מובעת גם באמצעות החותמת המקועקעת על גבה האמתי והבדוי כפי שניתן לראות בציורה:




לסיום, נסיבות חייה של שרלוטה סלומון התגלגלו כך שחיה בתקופתו של היטלר. עם זאת, האמנות שלה חורגת, עולה ומתעלה הרבה מעבר לרדידות של התעמולה הנאצית. השאלה של שרלוטה סלומון היא שאלה אוניברסלית שחוצה גבולות של זמן ושל מקום באשר הם: חיים? או תיאטרון? (בגרמנית: Leben? Oder Theater? ) בפרספקטיבה הזו, של ציירים גדולים שהונעו מתוקף שאלה גדולה בעבודתם, היא צריכה להיזכר וגם הספר שכתב אודותיה דויד פואנקינוס, יכול להיקרא בשקיקה, בכל יום מימות השנה.


לקריאה נוספת :

שרלוטה מאת דויד פואנקינוס בהוצאת כתר, 2014.

לצייר קו חיים מאת ימימה חובב, סגולה 104, אדר א' תשע"ט, 48-61 פברואר 2019.

חיים או תיאטרון? מאת אילנה גרף בכתב העת אימגו : http://www.e-mago.co.il/e-magazine/charlotte.html








תגובות

  1. שלומית הראל27 במאי 2019 בשעה 12:03

    מרתק!
    לאחר קריאת הטור, ובעקבות קריאת ספרים אחרים, מז'אנר הספרות הפופולרית, מסקרן אותי לקרוא את הספר של פואנקינוס, בתקווה להוסיף עוד פיסה לפאזל שאני מרכיבה לי לאטי לאורך השנים.
    מספר לספר, מגיבור לגיבור.
    מלחמת העולם השנייה, היהודים במלחמת העולם השנייה, אומנים במלחמת העולם השנייה, אומנים יהודים במלחמת העולם השניה, שואה.
    תודה לך על ההמלצה

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מדברים עם הידיים (ולא רק) : מהי שפת סימנים ?

קריאת ספרים דיגיטליים ללא עלות: באמצעות הספרייה והרשת

אפליקציית "ליבי" היא מעשרת האפליקציות המובילות בעולם