ספרים של חול ורוח

כתבה : אילנית יהודה

בפוסט זה אציג עבודות של שלושה אמנים ישראליים: מיכה אולמן, מאיר פיצ'חדזה ומאיר גל הקשורות בקשר עבות לעולם הספר.

מיכה אולמן (נולד 1939) הוא אמן ופסל בעל שם עולמי. עבודותיו מוצגות במקומות רבים על פני הגלובוס: ישראל, צרפת, יפן, פולין, פינלנד ועוד. ייתכן שמבין אלו, יצירתו הנודעת ביותר היא הספרייה הריקה  הנמצאת בלב ברלין, בכיכר בבל.  באופן סמלי, אולמן מציג מדפים של ספרייה שנשארו ריקים לאחר שריפות הספרים שהתקיימו בכיכר זו ממש, תחת השלטון הנאצי. סמליות מבהילה זו של ספרייה יתומה המתגלה במערומיה בתוך בור מתחת לפני האדמה, מותירה את הצופה בה הלום וריק ממילים בעצמו.

 הספרייה הריקה (1995) מיכה אולמן

 במקומות אחרים אולמן עוסק בעולם הספר, תוך שהוא משלב בין חומרי אדמה וחול לבין חומרים של בטון, פלדה וברזל. זהו אחד מסימני ההיכר הידועים שלו, שבאמצעותם הטביע את חותמו הייחודי כאמן. היצירה "ספר חול" משנת אלפיים היא דוגמא טובה לכך :

                                                                        ספר חול (2000) מיכה אולמן

                               
החול המתפורר, הקל, הרך והעדין שאין למנותו, מתקשר בתודעתנו עם מרחבי הטבע והים ועם האינסוף. בניגוד לו, הברזל יצוק, כבד, גס וקבוע. אינו יכול להיסחף עם הרוח או להתפוגג בין רגע, להיעלם למרחב   אחר כחול בזמן סופה. נראה שערבוב זה בעולם החומר יוצר גם ערבוב בעולם הרוח. המחיצות בין קודש לבין חול, המקובלות כל כך בעולם האמונה היהודי, נופלות. יתכן שאינן רלבנטיות ויתכן שהן אינן נפרדות או סותרות אלא מכילות ומשלימות זו את זו.

אמן חשוב אחר בתולדות האמנות הישראלית הוא  מאיר פיצ'חזדה (1955-2010). ספרים ומזוודות הפכו לשני מוטיבים בולטים שמייצגים את יצירתו . עד כדי כך הם בולטים, שבאחד הציורים הוא מופיע בעצמו, אוחז בספרים ובשתי מזוודות. הציור הזה הוא כנראה ביטוי שיא של זהותו העצמית הנחשפת באופן ישיר וגלוי במראת הצבעים העזים.

 

    דיוקן עצמי עם מזוודות (1996)  מאיר פיצ'חזדה

יש לציין כי הספר והמזוודה, המזוודה והספר, אלו הם שני מאפיינים אישיים, אינטימיים ויהודיים.
הם מסמלים את כור מחצבתו הרוחני של האמן  וגם את היותו חלק מ"עם הספר" שאמונת היסוד שלו מבוססת על ספר הספרים. עם שנגזר עליו לנוע ולנוד לאורך ציר ההיסטוריה כולה, לקום וללכת ממקום למקום. גם פיצ'חזדה שעלה או היגר מגיאורגיה לישראל בשנת 1973, הפך קרוע בין עתיד לעבר, נע ונד במרחב הנפרש בין שניהם כעמק בין ההרים. בקיום זה שהפך לתלוש הוא מחבק ואוחז בספרים כמה שיותר קרוב לגוף.
זוהי משענתו הרוחנית בשעה שהמזוודות משקפות את תחושת תלישותו הפיזית. נדמה שהקשיים הרבים בדרך,  לא מרפים מהאחיזה בספרים אלא מעצימים אותה.

בציורים אחרים שלו, הוא צולל לתוך הספר עצמו ודפי הספרים הם לבנים וחלקים למשעי. אולי ניתן לראות בכך סמל לתקווה ולאופטימיות. ביטוי ליכולתנו להיות חלק מתוך קשר דם שהוכתב לנו מראש,  ועדיין לכתוב את דפי חיינו בדרך הייחודית רק לנו . הדרך משתרכת על פני נוף ימים שמהלכם לא תמיד נמצא בשליטתנו. עם זאת, אנו יכולים לפסוע בה באופן שבו רק אנו פוסעים כדי לכתוב  את הסיפור החדש והחד פעמי שלנו.

האמן השלישי הוא מאיר גל (נולד 1956). אמן רב-תחומי, ישראלי-אמריקאי. הוא נוטה להביע באמצעות עבודותיו מחאה חברתית ופוליטית. עבודתו, תשעה מתוך ארבע מאות (1997) מטיבה לבטא זאת.

                                                

תשעה מתוך ארבע מאות (1997) מאיר גל

גל מסביר ש: "הספר שאני מחזיק בידי תולדות העם היהודי בדורות האחרונים, שנכתב על ידי דר' קירשנבוים, ושאושר על ידי משרד החינוך, שימש תלמידי תיכון (כולל אותי) בלימודי ההיסטוריה בבתי הספר הממלכתיים בישראל בשנות ה-70. תשעת העמודים שאני מחזיק בתצלום  הם העמודים היחידים בספר הדנים בהיסטוריה של לא-אירופאים, מכאן הכותרת: תשעה מתוך ארבע מאות".

גל מגלה בעבודתו כי בין ארבע מאות דפי ספר ההיסטוריה השקטים לכאורה, התמימים לכאורה, מסתתרת עוולה. הוא חושף את ערוותה באמצעות אחיזה בתשעה דפים בודדים הכתובים בו על המזרחיים.
מיעוט הייצוג המזרחי בספר, משקף את מיעוט והמעטת ייצוגו בתודעה הקולקטיבית. מבטו של האמן פונה קדימה, הוא חצוי לשניים, חותך בבשר האמת באופן חד, שחור על גבי לבן. הוא מפנה אצבע מאשימה האוחזת בהדק הדפים המועטים. מחאתו מדידה וכמותית ולכן, כה נוקבת.
יש לשים לב כי הדפים הרזים נראים כעומדים להיקרע ושאם אכן יקרעו, יפול ויתמוטט עמם הספר כולו. אולי אפשר מבחינה זו, להסתכל עליהם כעל מעט המחזיק את המרובה, אך עדיין זועק השמימה את עובדת היותו מועט.

כל זה מעלה שאלות לא רק על סוגיית ייצוג המזרחיות, אלא על ארון הספרים היהודי בכללותו. שאלות על מה שנכלל בו ובעיקר על מה שלא נכלל בו, ומדוע. מה הושאר מסיבות שונות ומגוונות מחוץ לקאנון, הומעט או נדחק אל החוץ, אל השוליים? ומי למעשה, קובע את אופן היחסים בזירת הייצוג?
בידיים של מי נמצאים הכוח והסמכות הנכספים לכתוב ולכן לזכור? ברור שאם הכוח היה נמצא באמת בידיו של מאיר גל, ולא רק באופן אמנותי, הספר הזה היה נכתב אחרת. אך, במצב הדברים הנוכחי ידו של גל לא משקפת דבר, זולת אזלת ידו.

בשורה התחתונה, השאלה החשובה ביותר היא כיצד כל זה משפיע על הנמען או הנמענת, הקוראים כביכול את המציאות בין דפי הספר?
האם פניה של המציאות אכן משתקפים מתוך הספר, או שמא היא כה רחוקה, כה בלתי מושגת שעולים מתוכו רק דימויים של חול ורוח?   

 לקריאה נוספת :

לפני המקום מאת חיים באר בהוצאת עם עובד, 2007

רשימות של צייר מאת אנרי מאטיס בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013

אנדרטת "נצר אחרון": על דחיקה והדחקה במלאכת הזיכרון הישראלי מאת איילה לוין. זמנים: רבעון להיסטוריה, 95: 38-43, 2006.

הפניות ברשת

מיכה אולמן: חופר בורות, עושה חתונות.

תורה במדבר, האלומות של גוטמן וספרי החול של אולמן

החול ביצירתו של מיכה אולמן

מאיר פיצ'חדזה, דיוקן עצמי עם מזוודות, 1996 , שמן על בד.

על מאיר פיצ'חזדה במרכז המידע לאמנות ישראלית :

האיקוניות והתלישות של מאיר פיצ'חזדה

תשעה מתוך ארבע מאות: מאיר גל

תשעה מתוך ארבע מאות (המערב וכל השאר - המזרחים על פי קירשנבאום)