תדר משלו - שיחה עם המשורר משה אוחיון

מאת: אילנית יהודה

מצורפת שיחה שהתקיימה ביני לבין המשורר, משה אוחיון. השיחה הגלויה נערכה בעקבות צאת אלבומו החדש "סמוכים".

אילנית: חשבתי לקרוא לשיחה שלנו "תדר משלו - אלבום עשירי למשה אוחיון." על משקל "חדר משלה" מאת וירג'יניה וולף, שהוא אחד הספרים החשובים בהיסטוריה של המחשבה הפמיניסטית שבו היא טוענת דבר מאוד בסיסי בסוגייה המורכבת של נשים יוצרות. היא טוענת שכדי שאישה תוכל ליצור היא צריכה חדר, מרחב משלה, מקום משלה. ברגע שאין לאדם מקום משלו אין לו ממד פיסי שיכול לאפשר לו פנאי לממד הרוחני. אצלך זה לא חדר, אצלך זה אגם ירוחם, שהוא מקום שאתה יוצא אליו כדי להתחבר לתדר שמאפשר לך ליצור ולהתמיד אתו.

משה: אפשר להוסיף לאגם ירוחם, את החולות הסמוכים לבית, ההר הקרוב, הוואדי, או בפרויקט הנוכחי, פארק נחל באר - שבע ואגם דימונה שהיו מקומות משלימים, בהם תרגלתי מנגינות חדשות עם הגיטרה.

אילנית: בהחלט, אגם ירוחם הינו מקרה מייצג. מדובר באלבום עשירי. עברת כברת דרך. מעניין אותי לשאול על ההרגשה, איך אתה מרגיש כעת עם תום הפרויקט ?

משה: זאת הרגשה טובה של אחיזה בהישג, של רווחה רוחנית, כמובן עם כל הקשיים בדרך החבוטה שאומנות צריכה לעשות כדי להגיע לציבור הרחב בימינו.

אילנית: יש תחושת סיפוק ?

משה: בהחלט. אני מגשים את החלום, עושה מה שאני מאמין. מוליך רעיונות אל מעשים. אני מודע לחסד הגדול שהעולם עושה איתי, ששלח אלי את המדבר, ששלח אלי את המוזיקאי עוזי כץ שמקליט אותי מידי שנה.

אילנית: האלבום שלך מצריך מאמץ כדי לקפוץ אל התדר שלך. אין בו שום התחנפות. אתה מביא חוויה אותנטית שמי שרוצה מוזמן לבוא אליה. האם אתה מתכוון להמשיך עם אותו תדר או אומר לעצמך, עשיתי מה שעשיתי וכעת אני מחשב מסלול מחדש?

משה : אני פועל על המסלול הזה לגמרי. אני כבר חושב על הפרויקט הבא עם צפייה דרוכה לאופי התנועה שלו בתוך העולם.

אילנית: מה היית אומר שמייחד ומאפיין את היצירה הזאת, העשירית, מהפרויקטים הקודמים? האם ישנו משהו אחר, שונה שקרה בסמוכים?

משה: זה ילד חדש באותה משפחה.

אילנית: זאת אותה גנטיקה.

משה: בדיוק. באלבום הזה אני לא מתרחק ממה שאני אמור לעשות.

אילנית: זאת נאמנות לאמת העצמית, הפנימית שלך?

משה: ממש. במחשבה נוספת, יש באלבום הזה מפנה שכדאי להזכיר. בשנים האחרונות בכל תהליך הכנה של אלבום, צץ נושא ראשון שאיתו אני מתחיל את העבודה. מן גרעין מובחן, מגובש שאני מעבה ומרחיב לאט, צופה בו, מגיע לבקרו בנחת, ללא תלות בלוח זמנים. לאחר זמן מה נאספים סביבו נושאים חדשים שהופכים לשירים חדשים. יוצא לא אחת שהנושא הראשון שהצמיח את המשפחה נשמט החוצה ולא נכנס אל הפרויקט. באלבום "סמוכים", לשמחתי קרה דבר אחר והנושא שהתחיל את המסע נכנס לבסוף אל הנוסח הסופי. מדובר ברצועה השמינית שנקראת "שגור". אני ממש גאה ברצועה הזאת שהצליחה להערים על כולם ולא להסתפק במשימה הנאצלת של להצמיח צאצאים.

אילנית: נהדר. גם באלבום "סמוכים" וגם באלבומים קודמים ישנו ליווי של גיטרה ומילים שפועלות בתוכו. מעניין אותי, מה בא לפני מה ? מה מלווה את מה? האם המנגינה מובילה את המילים או המילים מובילות את המנגינה ?

משה: השתדלתי ברצועה הרביעית שנקראת "למצוא חדש" לספר בקצרה על תהליך העבודה. באביב אני מנגן מחוץ לבית, בחורף אני כותב, בקיץ מקליט ובסתיו מצפה לרעיונות המתמהמהים. אני יכול להוסיף שעבודת ההלחנה מתרחשת במקביל לכתיבת המילים. ישנן רצועות מוזיקליות שהופכות לעצמאיות והן יהיו רק מוזיקה, וישנן כאלה שתפקידן לסייע למילים. המוזיקה והמילים נוצרים בשני יקומים מקבילים. במילים אחרות, אני כותב מה שאני רוצה ומנגן מה שבא לי ואחר כך בודק מה מזה יכול להתעלות לדבר שהופך לאחד מתוך שניים. הרגע הניסי של החיבור מרתק אותי.

אילנית: זה מאוד מאתגר לחיות עם המשיקים האלה.

משה: אני רוצה בפרויקט הבא לשכלל את הברית הזאת ולהעמיק איתה.

אילנית: אתה מקפיד לנגן מחוץ לבית, בטבע, בסמוך למים. מדוע ?

משה: הטבע עוזר לי לאתר מנגינות חבויות. בבית קל לי עם המילים ומאוד קשה לי עם מנגינות. אני חייב את החוץ כדי להתקרב אל הצלילים הנסתרים שבתוכי. משהו נסתר בטבע, משהו נסתר בתוכי ורגעי בריאה מחברים ביניהם.

אילנית: בטבע חי הגורם המשחרר שלך. מה שנמצא מעבר. זה מזכיר חוויה חסידית. דומה לאותם מאמינים שיודעים שאפשר להתפלל לא רק בבית המדרש אלא גם ביערות, בשדות ולהתחבר למשהו גדול יותר. בהקשר הזה של התבודדות בתוך הטבע, חווית הניקון שהוא מעניק ואיתור של השגות יקרות ערך. כתבת ברצועה השישית באלבום:" בָּאֲגַם יְרוּחָם צִפּוֹרִים מַכִּירוֹת הֵיטֵב אֶת אוֹצָר הַתָּמִיד שֶׁל הַזְּמַן, עוֹמְדוֹת עַל הַסַּף, שָׁרוֹת בֶּחָפְשִׁיּוֹת וְטוֹעֲמוֹת מִן הַלֶּחֶם" אשמח אם תרחיב על הלמידה מן הציפורים וההזדהות שהיא טומנת בתוכה.

משה: הציפורים באגם למדו אותי שהליכה על הסף, הרחק מין המקום הבטוח, הברור יכולה להיות שלווה למדי ומועילה, ושטוב לאדם שיתבטא בחופשיות, ללא מורא ויגמע את החלק שלו בעולם - יטעם ממנו, שהרי אין צורך לכבוש את העולם כולו. אוצר התמיד הוא אוצר שיש בו תועלת והוא מסייע למוצאיו. אני מודה לציפורים באגם על הגילוי הזה, אגב חלקן ציפורים נודדות ואם תלכי לשם כעת קרוב לוודאי שהן כבר מזמרות במקום אחר.

אילנית: מה נותן לך את הכוח להתעקש על דרך משלך? אתה הרי לא עושה משהו חד פעמי, מדובר בדרך חיים שלמה. אתה גם לא מונע משיקולים של פופולאריות. כתבת ברצועה הפותחת את האלבום "כְּכָל שֶׁהָעוֹלָם מַקְצִין וּמַרְעִישׁ, אֲנִי נִדְרָשׁ לְהִשְׁתַּדְלוּת כְּדֵי לָשׁוּב אֶל הַתֶּדֶר שֶׁאוֹתוֹ אֲנִי מְחַפֵּשׂ". אני חייבת להודות שאני צופה בך בפליאה.

משה: התחושה שאין לי חלופות. אני לא מכיר אופציה אחרת.

אילנית: אתה לא מתלבט בין מספר דרכים אפשריות.

משה: בדיוק. זאת הדרך שבה אני בוחר. ואולי בגלל שאני בוחר בה כל הזמן, הסיכוי שלה להיות הדרך הנכונה גדול. אגב, הדרך אינה קלה, אך היא מעניקה סיכוי. ברצועה העשירית, הסוגרת של האלבום כתבתי:" אַחַת לִתְקוּפָה מַבְלִיחָה בְּתוֹךְ "מוֹרֶשֶׁת הַדְּרָכִים הַמִּתְמַשְּׁכוֹת", דֶּרֶךְ מְהִירָה אֶל הַיַּעַד וּמְקַצֶּרֶת אֶת הַמַּעֲבָר מֵהַפְּעֻלָּה

אֶל הָאָמָּנוּת". הנתיב הזה המקצר את המעבר ומהחיים אל היצירה מוסיף משמעות ומעניק כוח.

אילנית: אני מרגישה שהדרך הזאת לא מובילה אותך לסגפנות. אני מדייקת ?

משה: בהחלט. אני לא סגפן. אני אוכל טוב, מתלבש טוב, אני קונה דברים. אני מעריך גם את היופי של דברים שמחירם יקר. לצורך הדוגמא בית מפואר הוא דבר נהדר אך לא אחרוג מילימטר מן הדרך שלי כדי להשיג אותו.

אילנית: אתה כותב ברצועה הרביעית: "אֵינֶנִּי מִתְעַכֵּב עַל מָה שֶׁהִשַּׂגְתִּי בְּעָבָר. הַסִּכּוּי לִמְצֹא חָדָשׁ בְּכָל רֶגַע, הוֹפֵךְ אֶת הַהֹוֶה לִמְסַקְרֵן וּמַפְתִּיעַ." מי הוא החדש הזה ?"

משה: אני יוצא מנקודת הנחה שהעולם מעניין. אני יודע שבכל רגע עשוי לצוץ מהלך חדש, רענן שנושא עימו מסר שיכול לעזור לי ושאשמח להעבירו לאחרים. משמעות נסתרת היא מניע יקר. את המניע הזה אני מחפש.

אילנית: מה לפי דעתך הערך המוסף שהמאזין מקבל כאשר הוא מפנה את עצמו מעצמו כדי להקשיב לך?

משה: שאלה נהדרת. בא לי להגיד שאני עושה מה שאני מאמין ומרגע שהגיע תוצר סופי כבר לא אכפת לי. אך זאת תהיה תשובה חמקנית. שווה להתאמץ כדי להשיב לך. האומנות שלי קשורה למקום בו אני חי ואני שמח שבני מקום נוספים לומדים על המקום הזה מתוך יצירה אומנותית, שמטבעה חושפת את סגולותיו הרוחניות. הם נפגשים עם המוכר ועם יתרונות שמצאתי עבורם בעזרת הכוח של השפה והגיטרה וזה כיף גדול. אני חושב שהאלבומים שלי מעודדים תקווה, נחת והשלמה עם הקיים ומכוונים לחיים ממקום שהלב חפץ, למרות הקשיים כולם.

אילנית: אני חושבת שבימנו נכנסת ובאה בצעדי ענק תפיסה שעיקרה לא לשעבד את הזמן רק להכרחי. לדוגמא, יש המוכנים לוותר על חלק מהכנסתם כדי לפנות זמן לעשייה של דברים שהם אוהבים.

משה: "הָאַהֲבָה הִיא בַּיִת שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו פְּנוּיִים."

אילנית: אכן. תודה מיוחדת משה על שיחה מרגשת ומיוחדת. אני מאחלת לך הצלחה. זה שאתה מכוון לתדר שלך ומחובר אליו זאת כבר הצלחה גדולה.

משה: תודה, אילנית יקרה.

אפשר למצוא את השיחה ואת הפרויקט המוזיקלי באתר של משה אוחיון. מצורף לינק http://www.mosheo.co.il/About-us.html

מצורפת שיחה שנערכה ביני לבין הסופרת אילנית יהודה שהיא גם ספרנית והמידענית הראשית של רשת הספריות העירוניות בבאר – שבע. השיחה הגלויה נערכה בעקבות צאת אלבומי החדש "סמוכים".

אילנית: חשבתי לקרוא לשיחה שלנו "תדר משלו - אלבום עשירי למשה אוחיון." על משקל "חדר משלה" מאת וירג'יניה וולף, שהוא אחד הספרים החשובים בהיסטוריה של המחשבה הפמיניסטית שבו היא טוענת דבר מאוד בסיסי בסוגייה המורכבת של נשים יוצרות. היא טוענת שכדי שאישה תוכל ליצור היא צריכה חדר, מרחב משלה, מקום משלה. ברגע שאין לאדם מקום משלו אין לו ממד פיסי שיכול לאפשר לו פנאי לממד הרוחני. אצלך זה לא חדר, אצלך זה אגם ירוחם, שהוא מקום שאתה יוצא אליו כדי להתחבר לתדר שמאפשר לך ליצור ולהתמיד אתו.

משה: אפשר להוסיף לאגם ירוחם, את החולות הסמוכים לבית, ההר הקרוב, הוואדי, או בפרויקט הנוכחי, פארק נחל באר - שבע ואגם דימונה שהיו מקומות משלימים, בהם תרגלתי מנגינות חדשות עם הגיטרה.

אילנית: בהחלט, אגם ירוחם הינו מקרה מייצג. מדובר באלבום עשירי. עברת כברת דרך. מעניין אותי לשאול על ההרגשה, איך אתה מרגיש כעת עם תום הפרויקט ?

משה: זאת הרגשה טובה של אחיזה בהישג, של רווחה רוחנית, כמובן עם כל הקשיים בדרך החבוטה שאומנות צריכה לעשות כדי להגיע לציבור הרחב בימינו.

אילנית: יש תחושת סיפוק ?

משה: בהחלט. אני מגשים את החלום, עושה מה שאני מאמין. מוליך רעיונות אל מעשים. אני מודע לחסד הגדול שהעולם עושה איתי, ששלח אלי את המדבר, ששלח אלי את המוזיקאי עוזי כץ שמקליט אותי מידי שנה.

אילנית: האלבום שלך מצריך מאמץ כדי לקפוץ אל התדר שלך. אין בו שום התחנפות. אתה מביא חוויה אותנטית שמי שרוצה מוזמן לבוא אליה. האם אתה מתכוון להמשיך עם אותו תדר או אומר לעצמך, עשיתי מה שעשיתי וכעת אני מחשב מסלול מחדש?

משה : אני פועל על המסלול הזה לגמרי. אני כבר חושב על הפרויקט הבא עם צפייה דרוכה לאופי התנועה שלו בתוך העולם.

אילנית: מה היית אומר שמייחד ומאפיין את היצירה הזאת, העשירית, מהפרויקטים הקודמים? האם ישנו משהו אחר, שונה שקרה בסמוכים?

משה: זה ילד חדש באותה משפחה.

אילנית: זאת אותה גנטיקה.

משה: בדיוק. באלבום הזה אני לא מתרחק ממה שאני אמור לעשות.

אילנית: זאת נאמנות לאמת העצמית, הפנימית שלך?

משה: ממש. במחשבה נוספת, יש באלבום הזה מפנה שכדאי להזכיר. בשנים האחרונות בכל תהליך הכנה של אלבום, צץ נושא ראשון שאיתו אני מתחיל את העבודה. מן גרעין מובחן, מגובש שאני מעבה ומרחיב לאט, צופה בו, מגיע לבקרו בנחת, ללא תלות בלוח זמנים. לאחר זמן מה נאספים סביבו נושאים חדשים שהופכים לשירים חדשים. יוצא לא אחת שהנושא הראשון שהצמיח את המשפחה נשמט החוצה ולא נכנס אל הפרויקט. באלבום "סמוכים", לשמחתי קרה דבר אחר והנושא שהתחיל את המסע נכנס לבסוף אל הנוסח הסופי. מדובר ברצועה השמינית שנקראת "שגור". אני ממש גאה ברצועה הזאת שהצליחה להערים על כולם ולא להסתפק במשימה הנאצלת של להצמיח צאצאים.

אילנית: נהדר. גם באלבום "סמוכים" וגם באלבומים קודמים ישנו ליווי של גיטרה ומילים שפועלות בתוכו. מעניין אותי, מה בא לפני מה ? מה מלווה את מה? האם המנגינה מובילה את המילים או המילים מובילות את המנגינה ?

משה: השתדלתי ברצועה הרביעית שנקראת "למצוא חדש" לספר בקצרה על תהליך העבודה. באביב אני מנגן מחוץ לבית, בחורף אני כותב, בקיץ מקליט ובסתיו מצפה לרעיונות המתמהמהים. אני יכול להוסיף שעבודת ההלחנה מתרחשת במקביל לכתיבת המילים. ישנן רצועות מוזיקליות שהופכות לעצמאיות והן יהיו רק מוזיקה, וישנן כאלה שתפקידן לסייע למילים. המוזיקה והמילים נוצרים בשני יקומים מקבילים. במילים אחרות, אני כותב מה שאני רוצה ומנגן מה שבא לי ואחר כך בודק מה מזה יכול להתעלות לדבר שהופך לאחד מתוך שניים. הרגע הניסי של החיבור מרתק אותי.

אילנית: זה מאוד מאתגר לחיות עם המשיקים האלה.

משה: אני רוצה בפרויקט הבא לשכלל את הברית הזאת ולהעמיק איתה.

אילנית: אתה מקפיד לנגן מחוץ לבית, בטבע, בסמוך למים. מדוע ?

משה: הטבע עוזר לי לאתר מנגינות חבויות. בבית קל לי עם המילים ומאוד קשה לי עם מנגינות. אני חייב את החוץ כדי להתקרב אל הצלילים הנסתרים שבתוכי. משהו נסתר בטבע, משהו נסתר בתוכי ורגעי בריאה מחברים ביניהם.

אילנית: בטבע חי הגורם המשחרר שלך. מה שנמצא מעבר. זה מזכיר חוויה חסידית. דומה לאותם מאמינים שיודעים שאפשר להתפלל לא רק בבית המדרש אלא גם ביערות, בשדות ולהתחבר למשהו גדול יותר. בהקשר הזה של התבודדות בתוך הטבע, חווית הניקון שהוא מעניק ואיתור של השגות יקרות ערך. כתבת ברצועה השישית באלבום:" בָּאֲגַם יְרוּחָם צִפּוֹרִים מַכִּירוֹת הֵיטֵב אֶת אוֹצָר הַתָּמִיד שֶׁל הַזְּמַן, עוֹמְדוֹת עַל הַסַּף, שָׁרוֹת בֶּחָפְשִׁיּוֹת וְטוֹעֲמוֹת מִן הַלֶּחֶם" אשמח אם תרחיב על הלמידה מן הציפורים וההזדהות שהיא טומנת בתוכה.

משה: הציפורים באגם למדו אותי שהליכה על הסף, הרחק מין המקום הבטוח, הברור יכולה להיות שלווה למדי ומועילה, ושטוב לאדם שיתבטא בחופשיות, ללא מורא ויגמע את החלק שלו בעולם - יטעם ממנו, שהרי אין צורך לכבוש את העולם כולו. אוצר התמיד הוא אוצר שיש בו תועלת והוא מסייע למוצאיו. אני מודה לציפורים באגם על הגילוי הזה, אגב חלקן ציפורים נודדות ואם תלכי לשם כעת קרוב לוודאי שהן כבר מזמרות במקום אחר.

אילנית: מה נותן לך את הכוח להתעקש על דרך משלך? אתה הרי לא עושה משהו חד פעמי, מדובר בדרך חיים שלמה. אתה גם לא מונע משיקולים של פופולאריות. כתבת ברצועה הפותחת את האלבום "כְּכָל שֶׁהָעוֹלָם מַקְצִין וּמַרְעִישׁ, אֲנִי נִדְרָשׁ לְהִשְׁתַּדְלוּת כְּדֵי לָשׁוּב אֶל הַתֶּדֶר שֶׁאוֹתוֹ אֲנִי מְחַפֵּשׂ". אני חייבת להודות שאני צופה בך בפליאה.

משה: התחושה שאין לי חלופות. אני לא מכיר אופציה אחרת.

אילנית: אתה לא מתלבט בין מספר דרכים אפשריות.

משה: בדיוק. זאת הדרך שבה אני בוחר. ואולי בגלל שאני בוחר בה כל הזמן, הסיכוי שלה להיות הדרך הנכונה גדול. אגב, הדרך אינה קלה, אך היא מעניקה סיכוי. ברצועה העשירית, הסוגרת של האלבום כתבתי:" אַחַת לִתְקוּפָה מַבְלִיחָה בְּתוֹךְ "מוֹרֶשֶׁת הַדְּרָכִים הַמִּתְמַשְּׁכוֹת", דֶּרֶךְ מְהִירָה אֶל הַיַּעַד וּמְקַצֶּרֶת אֶת הַמַּעֲבָר מֵהַפְּעֻלָּה

אֶל הָאָמָּנוּת". הנתיב הזה המקצר את המעבר ומהחיים אל היצירה מוסיף משמעות ומעניק כוח.

אילנית: אני מרגישה שהדרך הזאת לא מובילה אותך לסגפנות. אני מדייקת ?

משה: בהחלט. אני לא סגפן. אני אוכל טוב, מתלבש טוב, אני קונה דברים. אני מעריך גם את היופי של דברים שמחירם יקר. לצורך הדוגמא בית מפואר הוא דבר נהדר אך לא אחרוג מילימטר מן הדרך שלי כדי להשיג אותו.

אילנית: אתה כותב ברצועה הרביעית: "אֵינֶנִּי מִתְעַכֵּב עַל מָה שֶׁהִשַּׂגְתִּי בְּעָבָר. הַסִּכּוּי לִמְצֹא חָדָשׁ בְּכָל רֶגַע, הוֹפֵךְ אֶת הַהֹוֶה לִמְסַקְרֵן וּמַפְתִּיעַ." מי הוא החדש הזה ?"

משה: אני יוצא מנקודת הנחה שהעולם מעניין. אני יודע שבכל רגע עשוי לצוץ מהלך חדש, רענן שנושא עימו מסר שיכול לעזור לי ושאשמח להעבירו לאחרים. משמעות נסתרת היא מניע יקר. את המניע הזה אני מחפש.

אילנית: מה לפי דעתך הערך המוסף שהמאזין מקבל כאשר הוא מפנה את עצמו מעצמו כדי להקשיב לך?

משה: שאלה נהדרת. בא לי להגיד שאני עושה מה שאני מאמין ומרגע שהגיע תוצר סופי כבר לא אכפת לי. אך זאת תהיה תשובה חמקנית. שווה להתאמץ כדי להשיב לך. האומנות שלי קשורה למקום בו אני חי ואני שמח שבני מקום נוספים לומדים על המקום הזה מתוך יצירה אומנותית, שמטבעה חושפת את סגולותיו הרוחניות. הם נפגשים עם המוכר ועם יתרונות שמצאתי עבורם בעזרת הכוח של השפה והגיטרה וזה כיף גדול. אני חושב שהאלבומים שלי מעודדים תקווה, נחת והשלמה עם הקיים ומכוונים לחיים ממקום שהלב חפץ, למרות הקשיים כולם.

אילנית: אני חושבת שבימנו נכנסת ובאה בצעדי ענק תפיסה שעיקרה לא לשעבד את הזמן רק להכרחי. לדוגמא, יש המוכנים לוותר על חלק מהכנסתם כדי לפנות זמן לעשייה של דברים שהם אוהבים.

משה: "הָאַהֲבָה הִיא בַּיִת שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו פְּנוּיִים."

אילנית: אכן. תודה מיוחדת משה על שיחה מרגשת ומיוחדת. אני מאחלת לך הצלחה. זה שאתה מכוון לתדר שלך ומחובר אליו זאת כבר הצלחה גדולה.

משה: תודה, אילנית יקרה.

אפשר למצוא את השיחה ואת הפרויקט המוזיקלי באתר שלי. מצורף לינק http://www.mosheo.co.il/About-us.html

 

מצורפת שיחה שנערכה ביני לבין הסופרת אילנית יהודה שהיא גם ספרנית והמידענית הראשית של רשת הספריות העירוניות בבאר – שבע. השיחה הגלויה נערכה בעקבות צאת אלבומי החדש "סמוכים".

אילנית: חשבתי לקרוא לשיחה שלנו "תדר משלו - אלבום עשירי למשה אוחיון." על משקל "חדר משלה" מאת וירג'יניה וולף, שהוא אחד הספרים החשובים בהיסטוריה של המחשבה הפמיניסטית שבו היא טוענת דבר מאוד בסיסי בסוגייה המורכבת של נשים יוצרות. היא טוענת שכדי שאישה תוכל ליצור היא צריכה חדר, מרחב משלה, מקום משלה. ברגע שאין לאדם מקום משלו אין לו ממד פיסי שיכול לאפשר לו פנאי לממד הרוחני. אצלך זה לא חדר, אצלך זה אגם ירוחם, שהוא מקום שאתה יוצא אליו כדי להתחבר לתדר שמאפשר לך ליצור ולהתמיד אתו.

משה: אפשר להוסיף לאגם ירוחם, את החולות הסמוכים לבית, ההר הקרוב, הוואדי, או בפרויקט הנוכחי, פארק נחל באר - שבע ואגם דימונה שהיו מקומות משלימים, בהם תרגלתי מנגינות חדשות עם הגיטרה.

אילנית: בהחלט, אגם ירוחם הינו מקרה מייצג. מדובר באלבום עשירי. עברת כברת דרך. מעניין אותי לשאול על ההרגשה, איך אתה מרגיש כעת עם תום הפרויקט ?

משה: זאת הרגשה טובה של אחיזה בהישג, של רווחה רוחנית, כמובן עם כל הקשיים בדרך החבוטה שאומנות צריכה לעשות כדי להגיע לציבור הרחב בימינו.

אילנית: יש תחושת סיפוק ?

משה: בהחלט. אני מגשים את החלום, עושה מה שאני מאמין. מוליך רעיונות אל מעשים. אני מודע לחסד הגדול שהעולם עושה איתי, ששלח אלי את המדבר, ששלח אלי את המוזיקאי עוזי כץ שמקליט אותי מידי שנה.

אילנית: האלבום שלך מצריך מאמץ כדי לקפוץ אל התדר שלך. אין בו שום התחנפות. אתה מביא חוויה אותנטית שמי שרוצה מוזמן לבוא אליה. האם אתה מתכוון להמשיך עם אותו תדר או אומר לעצמך, עשיתי מה שעשיתי וכעת אני מחשב מסלול מחדש?

משה : אני פועל על המסלול הזה לגמרי. אני כבר חושב על הפרויקט הבא עם צפייה דרוכה לאופי התנועה שלו בתוך העולם.

אילנית: מה היית אומר שמייחד ומאפיין את היצירה הזאת, העשירית, מהפרויקטים הקודמים? האם ישנו משהו אחר, שונה שקרה בסמוכים?

משה: זה ילד חדש באותה משפחה.

אילנית: זאת אותה גנטיקה.

משה: בדיוק. באלבום הזה אני לא מתרחק ממה שאני אמור לעשות.

אילנית: זאת נאמנות לאמת העצמית, הפנימית שלך?

משה: ממש. במחשבה נוספת, יש באלבום הזה מפנה שכדאי להזכיר. בשנים האחרונות בכל תהליך הכנה של אלבום, צץ נושא ראשון שאיתו אני מתחיל את העבודה. מן גרעין מובחן, מגובש שאני מעבה ומרחיב לאט, צופה בו, מגיע לבקרו בנחת, ללא תלות בלוח זמנים. לאחר זמן מה נאספים סביבו נושאים חדשים שהופכים לשירים חדשים. יוצא לא אחת שהנושא הראשון שהצמיח את המשפחה נשמט החוצה ולא נכנס אל הפרויקט. באלבום "סמוכים", לשמחתי קרה דבר אחר והנושא שהתחיל את המסע נכנס לבסוף אל הנוסח הסופי. מדובר ברצועה השמינית שנקראת "שגור". אני ממש גאה ברצועה הזאת שהצליחה להערים על כולם ולא להסתפק במשימה הנאצלת של להצמיח צאצאים.

אילנית: נהדר. גם באלבום "סמוכים" וגם באלבומים קודמים ישנו ליווי של גיטרה ומילים שפועלות בתוכו. מעניין אותי, מה בא לפני מה ? מה מלווה את מה? האם המנגינה מובילה את המילים או המילים מובילות את המנגינה ?

משה: השתדלתי ברצועה הרביעית שנקראת "למצוא חדש" לספר בקצרה על תהליך העבודה. באביב אני מנגן מחוץ לבית, בחורף אני כותב, בקיץ מקליט ובסתיו מצפה לרעיונות המתמהמהים. אני יכול להוסיף שעבודת ההלחנה מתרחשת במקביל לכתיבת המילים. ישנן רצועות מוזיקליות שהופכות לעצמאיות והן יהיו רק מוזיקה, וישנן כאלה שתפקידן לסייע למילים. המוזיקה והמילים נוצרים בשני יקומים מקבילים. במילים אחרות, אני כותב מה שאני רוצה ומנגן מה שבא לי ואחר כך בודק מה מזה יכול להתעלות לדבר שהופך לאחד מתוך שניים. הרגע הניסי של החיבור מרתק אותי.

אילנית: זה מאוד מאתגר לחיות עם המשיקים האלה.

משה: אני רוצה בפרויקט הבא לשכלל את הברית הזאת ולהעמיק איתה.

אילנית: אתה מקפיד לנגן מחוץ לבית, בטבע, בסמוך למים. מדוע ?

משה: הטבע עוזר לי לאתר מנגינות חבויות. בבית קל לי עם המילים ומאוד קשה לי עם מנגינות. אני חייב את החוץ כדי להתקרב אל הצלילים הנסתרים שבתוכי. משהו נסתר בטבע, משהו נסתר בתוכי ורגעי בריאה מחברים ביניהם.

אילנית: בטבע חי הגורם המשחרר שלך. מה שנמצא מעבר. זה מזכיר חוויה חסידית. דומה לאותם מאמינים שיודעים שאפשר להתפלל לא רק בבית המדרש אלא גם ביערות, בשדות ולהתחבר למשהו גדול יותר. בהקשר הזה של התבודדות בתוך הטבע, חווית הניקון שהוא מעניק ואיתור של השגות יקרות ערך. כתבת ברצועה השישית באלבום:" בָּאֲגַם יְרוּחָם צִפּוֹרִים מַכִּירוֹת הֵיטֵב אֶת אוֹצָר הַתָּמִיד שֶׁל הַזְּמַן, עוֹמְדוֹת עַל הַסַּף, שָׁרוֹת בֶּחָפְשִׁיּוֹת וְטוֹעֲמוֹת מִן הַלֶּחֶם" אשמח אם תרחיב על הלמידה מן הציפורים וההזדהות שהיא טומנת בתוכה.

משה: הציפורים באגם למדו אותי שהליכה על הסף, הרחק מין המקום הבטוח, הברור יכולה להיות שלווה למדי ומועילה, ושטוב לאדם שיתבטא בחופשיות, ללא מורא ויגמע את החלק שלו בעולם - יטעם ממנו, שהרי אין צורך לכבוש את העולם כולו. אוצר התמיד הוא אוצר שיש בו תועלת והוא מסייע למוצאיו. אני מודה לציפורים באגם על הגילוי הזה, אגב חלקן ציפורים נודדות ואם תלכי לשם כעת קרוב לוודאי שהן כבר מזמרות במקום אחר.

אילנית: מה נותן לך את הכוח להתעקש על דרך משלך? אתה הרי לא עושה משהו חד פעמי, מדובר בדרך חיים שלמה. אתה גם לא מונע משיקולים של פופולאריות. כתבת ברצועה הפותחת את האלבום "כְּכָל שֶׁהָעוֹלָם מַקְצִין וּמַרְעִישׁ, אֲנִי נִדְרָשׁ לְהִשְׁתַּדְלוּת כְּדֵי לָשׁוּב אֶל הַתֶּדֶר שֶׁאוֹתוֹ אֲנִי מְחַפֵּשׂ". אני חייבת להודות שאני צופה בך בפליאה.

משה: התחושה שאין לי חלופות. אני לא מכיר אופציה אחרת.

אילנית: אתה לא מתלבט בין מספר דרכים אפשריות.

משה: בדיוק. זאת הדרך שבה אני בוחר. ואולי בגלל שאני בוחר בה כל הזמן, הסיכוי שלה להיות הדרך הנכונה גדול. אגב, הדרך אינה קלה, אך היא מעניקה סיכוי. ברצועה העשירית, הסוגרת של האלבום כתבתי:" אַחַת לִתְקוּפָה מַבְלִיחָה בְּתוֹךְ "מוֹרֶשֶׁת הַדְּרָכִים הַמִּתְמַשְּׁכוֹת", דֶּרֶךְ מְהִירָה אֶל הַיַּעַד וּמְקַצֶּרֶת אֶת הַמַּעֲבָר מֵהַפְּעֻלָּה

אֶל הָאָמָּנוּת". הנתיב הזה המקצר את המעבר ומהחיים אל היצירה מוסיף משמעות ומעניק כוח.

אילנית: אני מרגישה שהדרך הזאת לא מובילה אותך לסגפנות. אני מדייקת ?

משה: בהחלט. אני לא סגפן. אני אוכל טוב, מתלבש טוב, אני קונה דברים. אני מעריך גם את היופי של דברים שמחירם יקר. לצורך הדוגמא בית מפואר הוא דבר נהדר אך לא אחרוג מילימטר מן הדרך שלי כדי להשיג אותו.

אילנית: אתה כותב ברצועה הרביעית: "אֵינֶנִּי מִתְעַכֵּב עַל מָה שֶׁהִשַּׂגְתִּי בְּעָבָר. הַסִּכּוּי לִמְצֹא חָדָשׁ בְּכָל רֶגַע, הוֹפֵךְ אֶת הַהֹוֶה לִמְסַקְרֵן וּמַפְתִּיעַ." מי הוא החדש הזה ?"

משה: אני יוצא מנקודת הנחה שהעולם מעניין. אני יודע שבכל רגע עשוי לצוץ מהלך חדש, רענן שנושא עימו מסר שיכול לעזור לי ושאשמח להעבירו לאחרים. משמעות נסתרת היא מניע יקר. את המניע הזה אני מחפש.

אילנית: מה לפי דעתך הערך המוסף שהמאזין מקבל כאשר הוא מפנה את עצמו מעצמו כדי להקשיב לך?

משה: שאלה נהדרת. בא לי להגיד שאני עושה מה שאני מאמין ומרגע שהגיע תוצר סופי כבר לא אכפת לי. אך זאת תהיה תשובה חמקנית. שווה להתאמץ כדי להשיב לך. האומנות שלי קשורה למקום בו אני חי ואני שמח שבני מקום נוספים לומדים על המקום הזה מתוך יצירה אומנותית, שמטבעה חושפת את סגולותיו הרוחניות. הם נפגשים עם המוכר ועם יתרונות שמצאתי עבורם בעזרת הכוח של השפה והגיטרה וזה כיף גדול. אני חושב שהאלבומים שלי מעודדים תקווה, נחת והשלמה עם הקיים ומכוונים לחיים ממקום שהלב חפץ, למרות הקשיים כולם.

אילנית: אני חושבת שבימנו נכנסת ובאה בצעדי ענק תפיסה שעיקרה לא לשעבד את הזמן רק להכרחי. לדוגמא, יש המוכנים לוותר על חלק מהכנסתם כדי לפנות זמן לעשייה של דברים שהם אוהבים.

משה: "הָאַהֲבָה הִיא בַּיִת שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו פְּנוּיִים."

אילנית: אכן. תודה מיוחדת משה על שיחה מרגשת ומיוחדת. אני מאחלת לך הצלחה. זה שאתה מכוון לתדר שלך ומחובר אליו זאת כבר הצלחה גדולה.

משה: תודה, אילנית יקרה.

אפשר למצוא את השיחה ואת הפרויקט המוזיקלי באתר שלי. מצורף לינק http://www.mosheo.co.il/About-us.html

 

מצורפת שיחה שנערכה ביני לבין הסופרת אילנית יהודה שהיא גם ספרנית והמידענית הראשית של רשת הספריות העירוניות בבאר – שבע. השיחה הגלויה נערכה בעקבות צאת אלבומי החדש "סמוכים".

אילנית: חשבתי לקרוא לשיחה שלנו "תדר משלו - אלבום עשירי למשה אוחיון." על משקל "חדר משלה" מאת וירג'יניה וולף, שהוא אחד הספרים החשובים בהיסטוריה של המחשבה הפמיניסטית שבו היא טוענת דבר מאוד בסיסי בסוגייה המורכבת של נשים יוצרות. היא טוענת שכדי שאישה תוכל ליצור היא צריכה חדר, מרחב משלה, מקום משלה. ברגע שאין לאדם מקום משלו אין לו ממד פיסי שיכול לאפשר לו פנאי לממד הרוחני. אצלך זה לא חדר, אצלך זה אגם ירוחם, שהוא מקום שאתה יוצא אליו כדי להתחבר לתדר שמאפשר לך ליצור ולהתמיד אתו.

משה: אפשר להוסיף לאגם ירוחם, את החולות הסמוכים לבית, ההר הקרוב, הוואדי, או בפרויקט הנוכחי, פארק נחל באר - שבע ואגם דימונה שהיו מקומות משלימים, בהם תרגלתי מנגינות חדשות עם הגיטרה.

אילנית: בהחלט, אגם ירוחם הינו מקרה מייצג. מדובר באלבום עשירי. עברת כברת דרך. מעניין אותי לשאול על ההרגשה, איך אתה מרגיש כעת עם תום הפרויקט ?

משה: זאת הרגשה טובה של אחיזה בהישג, של רווחה רוחנית, כמובן עם כל הקשיים בדרך החבוטה שאומנות צריכה לעשות כדי להגיע לציבור הרחב בימינו.

אילנית: יש תחושת סיפוק ?

משה: בהחלט. אני מגשים את החלום, עושה מה שאני מאמין. מוליך רעיונות אל מעשים. אני מודע לחסד הגדול שהעולם עושה איתי, ששלח אלי את המדבר, ששלח אלי את המוזיקאי עוזי כץ שמקליט אותי מידי שנה.

אילנית: האלבום שלך מצריך מאמץ כדי לקפוץ אל התדר שלך. אין בו שום התחנפות. אתה מביא חוויה אותנטית שמי שרוצה מוזמן לבוא אליה. האם אתה מתכוון להמשיך עם אותו תדר או אומר לעצמך, עשיתי מה שעשיתי וכעת אני מחשב מסלול מחדש?

משה : אני פועל על המסלול הזה לגמרי. אני כבר חושב על הפרויקט הבא עם צפייה דרוכה לאופי התנועה שלו בתוך העולם.

אילנית: מה היית אומר שמייחד ומאפיין את היצירה הזאת, העשירית, מהפרויקטים הקודמים? האם ישנו משהו אחר, שונה שקרה בסמוכים?

משה: זה ילד חדש באותה משפחה.

אילנית: זאת אותה גנטיקה.

משה: בדיוק. באלבום הזה אני לא מתרחק ממה שאני אמור לעשות.

אילנית: זאת נאמנות לאמת העצמית, הפנימית שלך?

משה: ממש. במחשבה נוספת, יש באלבום הזה מפנה שכדאי להזכיר. בשנים האחרונות בכל תהליך הכנה של אלבום, צץ נושא ראשון שאיתו אני מתחיל את העבודה. מן גרעין מובחן, מגובש שאני מעבה ומרחיב לאט, צופה בו, מגיע לבקרו בנחת, ללא תלות בלוח זמנים. לאחר זמן מה נאספים סביבו נושאים חדשים שהופכים לשירים חדשים. יוצא לא אחת שהנושא הראשון שהצמיח את המשפחה נשמט החוצה ולא נכנס אל הפרויקט. באלבום "סמוכים", לשמחתי קרה דבר אחר והנושא שהתחיל את המסע נכנס לבסוף אל הנוסח הסופי. מדובר ברצועה השמינית שנקראת "שגור". אני ממש גאה ברצועה הזאת שהצליחה להערים על כולם ולא להסתפק במשימה הנאצלת של להצמיח צאצאים.

אילנית: נהדר. גם באלבום "סמוכים" וגם באלבומים קודמים ישנו ליווי של גיטרה ומילים שפועלות בתוכו. מעניין אותי, מה בא לפני מה ? מה מלווה את מה? האם המנגינה מובילה את המילים או המילים מובילות את המנגינה ?

משה: השתדלתי ברצועה הרביעית שנקראת "למצוא חדש" לספר בקצרה על תהליך העבודה. באביב אני מנגן מחוץ לבית, בחורף אני כותב, בקיץ מקליט ובסתיו מצפה לרעיונות המתמהמהים. אני יכול להוסיף שעבודת ההלחנה מתרחשת במקביל לכתיבת המילים. ישנן רצועות מוזיקליות שהופכות לעצמאיות והן יהיו רק מוזיקה, וישנן כאלה שתפקידן לסייע למילים. המוזיקה והמילים נוצרים בשני יקומים מקבילים. במילים אחרות, אני כותב מה שאני רוצה ומנגן מה שבא לי ואחר כך בודק מה מזה יכול להתעלות לדבר שהופך לאחד מתוך שניים. הרגע הניסי של החיבור מרתק אותי.

אילנית: זה מאוד מאתגר לחיות עם המשיקים האלה.

משה: אני רוצה בפרויקט הבא לשכלל את הברית הזאת ולהעמיק איתה.

אילנית: אתה מקפיד לנגן מחוץ לבית, בטבע, בסמוך למים. מדוע ?

משה: הטבע עוזר לי לאתר מנגינות חבויות. בבית קל לי עם המילים ומאוד קשה לי עם מנגינות. אני חייב את החוץ כדי להתקרב אל הצלילים הנסתרים שבתוכי. משהו נסתר בטבע, משהו נסתר בתוכי ורגעי בריאה מחברים ביניהם.

אילנית: בטבע חי הגורם המשחרר שלך. מה שנמצא מעבר. זה מזכיר חוויה חסידית. דומה לאותם מאמינים שיודעים שאפשר להתפלל לא רק בבית המדרש אלא גם ביערות, בשדות ולהתחבר למשהו גדול יותר. בהקשר הזה של התבודדות בתוך הטבע, חווית הניקון שהוא מעניק ואיתור של השגות יקרות ערך. כתבת ברצועה השישית באלבום:" בָּאֲגַם יְרוּחָם צִפּוֹרִים מַכִּירוֹת הֵיטֵב אֶת אוֹצָר הַתָּמִיד שֶׁל הַזְּמַן, עוֹמְדוֹת עַל הַסַּף, שָׁרוֹת בֶּחָפְשִׁיּוֹת וְטוֹעֲמוֹת מִן הַלֶּחֶם" אשמח אם תרחיב על הלמידה מן הציפורים וההזדהות שהיא טומנת בתוכה.

משה: הציפורים באגם למדו אותי שהליכה על הסף, הרחק מין המקום הבטוח, הברור יכולה להיות שלווה למדי ומועילה, ושטוב לאדם שיתבטא בחופשיות, ללא מורא ויגמע את החלק שלו בעולם - יטעם ממנו, שהרי אין צורך לכבוש את העולם כולו. אוצר התמיד הוא אוצר שיש בו תועלת והוא מסייע למוצאיו. אני מודה לציפורים באגם על הגילוי הזה, אגב חלקן ציפורים נודדות ואם תלכי לשם כעת קרוב לוודאי שהן כבר מזמרות במקום אחר.

אילנית: מה נותן לך את הכוח להתעקש על דרך משלך? אתה הרי לא עושה משהו חד פעמי, מדובר בדרך חיים שלמה. אתה גם לא מונע משיקולים של פופולאריות. כתבת ברצועה הפותחת את האלבום "כְּכָל שֶׁהָעוֹלָם מַקְצִין וּמַרְעִישׁ, אֲנִי נִדְרָשׁ לְהִשְׁתַּדְלוּת כְּדֵי לָשׁוּב אֶל הַתֶּדֶר שֶׁאוֹתוֹ אֲנִי מְחַפֵּשׂ". אני חייבת להודות שאני צופה בך בפליאה.

משה: התחושה שאין לי חלופות. אני לא מכיר אופציה אחרת.

אילנית: אתה לא מתלבט בין מספר דרכים אפשריות.

משה: בדיוק. זאת הדרך שבה אני בוחר. ואולי בגלל שאני בוחר בה כל הזמן, הסיכוי שלה להיות הדרך הנכונה גדול. אגב, הדרך אינה קלה, אך היא מעניקה סיכוי. ברצועה העשירית, הסוגרת של האלבום כתבתי:" אַחַת לִתְקוּפָה מַבְלִיחָה בְּתוֹךְ "מוֹרֶשֶׁת הַדְּרָכִים הַמִּתְמַשְּׁכוֹת", דֶּרֶךְ מְהִירָה אֶל הַיַּעַד וּמְקַצֶּרֶת אֶת הַמַּעֲבָר מֵהַפְּעֻלָּה

אֶל הָאָמָּנוּת". הנתיב הזה המקצר את המעבר ומהחיים אל היצירה מוסיף משמעות ומעניק כוח.

אילנית: אני מרגישה שהדרך הזאת לא מובילה אותך לסגפנות. אני מדייקת ?

משה: בהחלט. אני לא סגפן. אני אוכל טוב, מתלבש טוב, אני קונה דברים. אני מעריך גם את היופי של דברים שמחירם יקר. לצורך הדוגמא בית מפואר הוא דבר נהדר אך לא אחרוג מילימטר מן הדרך שלי כדי להשיג אותו.

אילנית: אתה כותב ברצועה הרביעית: "אֵינֶנִּי מִתְעַכֵּב עַל מָה שֶׁהִשַּׂגְתִּי בְּעָבָר. הַסִּכּוּי לִמְצֹא חָדָשׁ בְּכָל רֶגַע, הוֹפֵךְ אֶת הַהֹוֶה לִמְסַקְרֵן וּמַפְתִּיעַ." מי הוא החדש הזה ?"

משה: אני יוצא מנקודת הנחה שהעולם מעניין. אני יודע שבכל רגע עשוי לצוץ מהלך חדש, רענן שנושא עימו מסר שיכול לעזור לי ושאשמח להעבירו לאחרים. משמעות נסתרת היא מניע יקר. את המניע הזה אני מחפש.

אילנית: מה לפי דעתך הערך המוסף שהמאזין מקבל כאשר הוא מפנה את עצמו מעצמו כדי להקשיב לך?

משה: שאלה נהדרת. בא לי להגיד שאני עושה מה שאני מאמין ומרגע שהגיע תוצר סופי כבר לא אכפת לי. אך זאת תהיה תשובה חמקנית. שווה להתאמץ כדי להשיב לך. האומנות שלי קשורה למקום בו אני חי ואני שמח שבני מקום נוספים לומדים על המקום הזה מתוך יצירה אומנותית, שמטבעה חושפת את סגולותיו הרוחניות. הם נפגשים עם המוכר ועם יתרונות שמצאתי עבורם בעזרת הכוח של השפה והגיטרה וזה כיף גדול. אני חושב שהאלבומים שלי מעודדים תקווה, נחת והשלמה עם הקיים ומכוונים לחיים ממקום שהלב חפץ, למרות הקשיים כולם.

אילנית: אני חושבת שבימנו נכנסת ובאה בצעדי ענק תפיסה שעיקרה לא לשעבד את הזמן רק להכרחי. לדוגמא, יש המוכנים לוותר על חלק מהכנסתם כדי לפנות זמן לעשייה של דברים שהם אוהבים.

משה: "הָאַהֲבָה הִיא בַּיִת שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו פְּנוּיִים."

אילנית: אכן. תודה מיוחדת משה על שיחה מרגשת ומיוחדת. אני מאחלת לך הצלחה. זה שאתה מכוון לתדר שלך ומחובר אליו זאת כבר הצלחה גדולה.

משה: תודה, אילנית יקרה.

אפשר למצוא את השיחה ואת הפרויקט המוזיקלי באתר שלי. מצורף לינק http://www.mosheo.co.il/About-us.htmlמצורפת שיחה שנערכה ביני לבין הסופרת אילנית יהודה שהיא גם ספרנית והמידענית הראשית של רשת הספריות העירוניות בבאר – שבע. השיחה הגלויה נערכה בעקבות צאת אלבומי החדש "סמוכים".

אילנית: חשבתי לקרוא לשיחה שלנו "תדר משלו - אלבום עשירי למשה אוחיון." על משקל "חדר משלה" מאת וירג'יניה וולף, שהוא אחד הספרים החשובים בהיסטוריה של המחשבה הפמיניסטית שבו היא טוענת דבר מאוד בסיסי בסוגייה המורכבת של נשים יוצרות. היא טוענת שכדי שאישה תוכל ליצור היא צריכה חדר, מרחב משלה, מקום משלה. ברגע שאין לאדם מקום משלו אין לו ממד פיסי שיכול לאפשר לו פנאי לממד הרוחני. אצלך זה לא חדר, אצלך זה אגם ירוחם, שהוא מקום שאתה יוצא אליו כדי להתחבר לתדר שמאפשר לך ליצור ולהתמיד אתו.

משה: אפשר להוסיף לאגם ירוחם, את החולות הסמוכים לבית, ההר הקרוב, הוואדי, או בפרויקט הנוכחי, פארק נחל באר - שבע ואגם דימונה שהיו מקומות משלימים, בהם תרגלתי מנגינות חדשות עם הגיטרה.

אילנית: בהחלט, אגם ירוחם הינו מקרה מייצג. מדובר באלבום עשירי. עברת כברת דרך. מעניין אותי לשאול על ההרגשה, איך אתה מרגיש כעת עם תום הפרויקט ?

משה: זאת הרגשה טובה של אחיזה בהישג, של רווחה רוחנית, כמובן עם כל הקשיים בדרך החבוטה שאומנות צריכה לעשות כדי להגיע לציבור הרחב בימינו.

אילנית: יש תחושת סיפוק ?

משה: בהחלט. אני מגשים את החלום, עושה מה שאני מאמין. מוליך רעיונות אל מעשים. אני מודע לחסד הגדול שהעולם עושה איתי, ששלח אלי את המדבר, ששלח אלי את המוזיקאי עוזי כץ שמקליט אותי מידי שנה.

אילנית: האלבום שלך מצריך מאמץ כדי לקפוץ אל התדר שלך. אין בו שום התחנפות. אתה מביא חוויה אותנטית שמי שרוצה מוזמן לבוא אליה. האם אתה מתכוון להמשיך עם אותו תדר או אומר לעצמך, עשיתי מה שעשיתי וכעת אני מחשב מסלול מחדש?

משה : אני פועל על המסלול הזה לגמרי. אני כבר חושב על הפרויקט הבא עם צפייה דרוכה לאופי התנועה שלו בתוך העולם.

אילנית: מה היית אומר שמייחד ומאפיין את היצירה הזאת, העשירית, מהפרויקטים הקודמים? האם ישנו משהו אחר, שונה שקרה בסמוכים?

משה: זה ילד חדש באותה משפחה.

אילנית: זאת אותה גנטיקה.

משה: בדיוק. באלבום הזה אני לא מתרחק ממה שאני אמור לעשות.

אילנית: זאת נאמנות לאמת העצמית, הפנימית שלך?

משה: ממש. במחשבה נוספת, יש באלבום הזה מפנה שכדאי להזכיר. בשנים האחרונות בכל תהליך הכנה של אלבום, צץ נושא ראשון שאיתו אני מתחיל את העבודה. מן גרעין מובחן, מגובש שאני מעבה ומרחיב לאט, צופה בו, מגיע לבקרו בנחת, ללא תלות בלוח זמנים. לאחר זמן מה נאספים סביבו נושאים חדשים שהופכים לשירים חדשים. יוצא לא אחת שהנושא הראשון שהצמיח את המשפחה נשמט החוצה ולא נכנס אל הפרויקט. באלבום "סמוכים", לשמחתי קרה דבר אחר והנושא שהתחיל את המסע נכנס לבסוף אל הנוסח הסופי. מדובר ברצועה השמינית שנקראת "שגור". אני ממש גאה ברצועה הזאת שהצליחה להערים על כולם ולא להסתפק במשימה הנאצלת של להצמיח צאצאים.

אילנית: נהדר. גם באלבום "סמוכים" וגם באלבומים קודמים ישנו ליווי של גיטרה ומילים שפועלות בתוכו. מעניין אותי, מה בא לפני מה ? מה מלווה את מה? האם המנגינה מובילה את המילים או המילים מובילות את המנגינה ?

משה: השתדלתי ברצועה הרביעית שנקראת "למצוא חדש" לספר בקצרה על תהליך העבודה. באביב אני מנגן מחוץ לבית, בחורף אני כותב, בקיץ מקליט ובסתיו מצפה לרעיונות המתמהמהים. אני יכול להוסיף שעבודת ההלחנה מתרחשת במקביל לכתיבת המילים. ישנן רצועות מוזיקליות שהופכות לעצמאיות והן יהיו רק מוזיקה, וישנן כאלה שתפקידן לסייע למילים. המוזיקה והמילים נוצרים בשני יקומים מקבילים. במילים אחרות, אני כותב מה שאני רוצה ומנגן מה שבא לי ואחר כך בודק מה מזה יכול להתעלות לדבר שהופך לאחד מתוך שניים. הרגע הניסי של החיבור מרתק אותי.

אילנית: זה מאוד מאתגר לחיות עם המשיקים האלה.

משה: אני רוצה בפרויקט הבא לשכלל את הברית הזאת ולהעמיק איתה.

אילנית: אתה מקפיד לנגן מחוץ לבית, בטבע, בסמוך למים. מדוע ?

משה: הטבע עוזר לי לאתר מנגינות חבויות. בבית קל לי עם המילים ומאוד קשה לי עם מנגינות. אני חייב את החוץ כדי להתקרב אל הצלילים הנסתרים שבתוכי. משהו נסתר בטבע, משהו נסתר בתוכי ורגעי בריאה מחברים ביניהם.

אילנית: בטבע חי הגורם המשחרר שלך. מה שנמצא מעבר. זה מזכיר חוויה חסידית. דומה לאותם מאמינים שיודעים שאפשר להתפלל לא רק בבית המדרש אלא גם ביערות, בשדות ולהתחבר למשהו גדול יותר. בהקשר הזה של התבודדות בתוך הטבע, חווית הניקון שהוא מעניק ואיתור של השגות יקרות ערך. כתבת ברצועה השישית באלבום:" בָּאֲגַם יְרוּחָם צִפּוֹרִים מַכִּירוֹת הֵיטֵב אֶת אוֹצָר הַתָּמִיד שֶׁל הַזְּמַן, עוֹמְדוֹת עַל הַסַּף, שָׁרוֹת בֶּחָפְשִׁיּוֹת וְטוֹעֲמוֹת מִן הַלֶּחֶם" אשמח אם תרחיב על הלמידה מן הציפורים וההזדהות שהיא טומנת בתוכה.

משה: הציפורים באגם למדו אותי שהליכה על הסף, הרחק מין המקום הבטוח, הברור יכולה להיות שלווה למדי ומועילה, ושטוב לאדם שיתבטא בחופשיות, ללא מורא ויגמע את החלק שלו בעולם - יטעם ממנו, שהרי אין צורך לכבוש את העולם כולו. אוצר התמיד הוא אוצר שיש בו תועלת והוא מסייע למוצאיו. אני מודה לציפורים באגם על הגילוי הזה, אגב חלקן ציפורים נודדות ואם תלכי לשם כעת קרוב לוודאי שהן כבר מזמרות במקום אחר.

אילנית: מה נותן לך את הכוח להתעקש על דרך משלך? אתה הרי לא עושה משהו חד פעמי, מדובר בדרך חיים שלמה. אתה גם לא מונע משיקולים של פופולאריות. כתבת ברצועה הפותחת את האלבום "כְּכָל שֶׁהָעוֹלָם מַקְצִין וּמַרְעִישׁ, אֲנִי נִדְרָשׁ לְהִשְׁתַּדְלוּת כְּדֵי לָשׁוּב אֶל הַתֶּדֶר שֶׁאוֹתוֹ אֲנִי מְחַפֵּשׂ". אני חייבת להודות שאני צופה בך בפליאה.

משה: התחושה שאין לי חלופות. אני לא מכיר אופציה אחרת.

אילנית: אתה לא מתלבט בין מספר דרכים אפשריות.

משה: בדיוק. זאת הדרך שבה אני בוחר. ואולי בגלל שאני בוחר בה כל הזמן, הסיכוי שלה להיות הדרך הנכונה גדול. אגב, הדרך אינה קלה, אך היא מעניקה סיכוי. ברצועה העשירית, הסוגרת של האלבום כתבתי:" אַחַת לִתְקוּפָה מַבְלִיחָה בְּתוֹךְ "מוֹרֶשֶׁת הַדְּרָכִים הַמִּתְמַשְּׁכוֹת", דֶּרֶךְ מְהִירָה אֶל הַיַּעַד וּמְקַצֶּרֶת אֶת הַמַּעֲבָר מֵהַפְּעֻלָּה

אֶל הָאָמָּנוּת". הנתיב הזה המקצר את המעבר ומהחיים אל היצירה מוסיף משמעות ומעניק כוח.

אילנית: אני מרגישה שהדרך הזאת לא מובילה אותך לסגפנות. אני מדייקת ?

משה: בהחלט. אני לא סגפן. אני אוכל טוב, מתלבש טוב, אני קונה דברים. אני מעריך גם את היופי של דברים שמחירם יקר. לצורך הדוגמא בית מפואר הוא דבר נהדר אך לא אחרוג מילימטר מן הדרך שלי כדי להשיג אותו.

אילנית: אתה כותב ברצועה הרביעית: "אֵינֶנִּי מִתְעַכֵּב עַל מָה שֶׁהִשַּׂגְתִּי בְּעָבָר. הַסִּכּוּי לִמְצֹא חָדָשׁ בְּכָל רֶגַע, הוֹפֵךְ אֶת הַהֹוֶה לִמְסַקְרֵן וּמַפְתִּיעַ." מי הוא החדש הזה ?"

משה: אני יוצא מנקודת הנחה שהעולם מעניין. אני יודע שבכל רגע עשוי לצוץ מהלך חדש, רענן שנושא עימו מסר שיכול לעזור לי ושאשמח להעבירו לאחרים. משמעות נסתרת היא מניע יקר. את המניע הזה אני מחפש.

אילנית: מה לפי דעתך הערך המוסף שהמאזין מקבל כאשר הוא מפנה את עצמו מעצמו כדי להקשיב לך?

משה: שאלה נהדרת. בא לי להגיד שאני עושה מה שאני מאמין ומרגע שהגיע תוצר סופי כבר לא אכפת לי. אך זאת תהיה תשובה חמקנית. שווה להתאמץ כדי להשיב לך. האומנות שלי קשורה למקום בו אני חי ואני שמח שבני מקום נוספים לומדים על המקום הזה מתוך יצירה אומנותית, שמטבעה חושפת את סגולותיו הרוחניות. הם נפגשים עם המוכר ועם יתרונות שמצאתי עבורם בעזרת הכוח של השפה והגיטרה וזה כיף גדול. אני חושב שהאלבומים שלי מעודדים תקווה, נחת והשלמה עם הקיים ומכוונים לחיים ממקום שהלב חפץ, למרות הקשיים כולם.

אילנית: אני חושבת שבימנו נכנסת ובאה בצעדי ענק תפיסה שעיקרה לא לשעבד את הזמן רק להכרחי. לדוגמא, יש המוכנים לוותר על חלק מהכנסתם כדי לפנות זמן לעשייה של דברים שהם אוהבים.

משה: "הָאַהֲבָה הִיא בַּיִת שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו פְּנוּיִים."

אילנית: אכן. תודה מיוחדת משה על שיחה מרגשת ומיוחדת. אני מאחלת לך הצלחה. זה שאתה מכוון לתדר שלך ומחובר אליו זאת כבר הצלחה גדולה.

משה: תודה, אילנית יקרה.

אפשר למצוא את השיחה ואת הפרויקט המוזיקלי באתר שלי. מצורף לינק http://www.mosheo.co.il/About-us.htmlמצורפת שיחה שנערכה ביני לבין הסופרת אילנית יהודה שהיא גם ספרנית והמידענית הראשית של רשת הספריות העירוניות בבאר – שבע. השיחה הגלויה נערכה בעקבות צאת אלבומי החדש "סמוכים". אילנית: חשבתי לקרוא לשיחה שלנו "תדר משלו - אלבום עשירי למשה אוחיון." על משקל "חדר משלה" מאת וירג'יניה וולף, שהוא אחד הספרים החשובים בהיסטוריה של המחשבה הפמיניסטית שבו היא טוענת דבר מאוד בסיסי בסוגייה המורכבת של נשים יוצרות. היא טוענת שכדי שאישה תוכל ליצור היא צריכה חדר, מרחב משלה, מקום משלה. ברגע שאין לאדם מקום משלו אין לו ממד פיסי שיכול לאפשר לו פנאי לממד הרוחני. אצלך זה לא חדר, אצלך זה אגם ירוחם, שהוא מקום שאתה יוצא אליו כדי להתחבר לתדר שמאפשר לך ליצור ולהתמיד אתו. משה: אפשר להוסיף לאגם ירוחם, את החולות הסמוכים לבית, ההר הקרוב, הוואדי, או בפרויקט הנוכחי, פארק נחל באר - שבע ואגם דימונה שהיו מקומות משלימים, בהם תרגלתי מנגינות חדשות עם הגיטרה. אילנית: בהחלט, אגם ירוחם הינו מקרה מייצג. מדובר באלבום עשירי. עברת כברת דרך. מעניין אותי לשאול על ההרגשה, איך אתה מרגיש כעת עם תום הפרויקט ? משה: זאת הרגשה טובה של אחיזה בהישג, של רווחה רוחנית, כמובן עם כל הקשיים בדרך החבוטה שאומנות צריכה לעשות כדי להגיע לציבור הרחב בימינו. אילנית: יש תחושת סיפוק ? משה: בהחלט. אני מגשים את החלום, עושה מה שאני מאמין. מוליך רעיונות אל מעשים. אני מודע לחסד הגדול שהעולם עושה איתי, ששלח אלי את המדבר, ששלח אלי את המוזיקאי עוזי כץ שמקליט אותי מידי שנה. אילנית: האלבום שלך מצריך מאמץ כדי לקפוץ אל התדר שלך. אין בו שום התחנפות. אתה מביא חוויה אותנטית שמי שרוצה מוזמן לבוא אליה. האם אתה מתכוון להמשיך עם אותו תדר או אומר לעצמך, עשיתי מה שעשיתי וכעת אני מחשב מסלול מחדש? משה : אני פועל על המסלול הזה לגמרי. אני כבר חושב על הפרויקט הבא עם צפייה דרוכה לאופי התנועה שלו בתוך העולם. אילנית: מה היית אומר שמייחד ומאפיין את היצירה הזאת, העשירית, מהפרויקטים הקודמים? האם ישנו משהו אחר, שונה שקרה בסמוכים? משה: זה ילד חדש באותה משפחה. אילנית: זאת אותה גנטיקה. משה: בדיוק. באלבום הזה אני לא מתרחק ממה שאני אמור לעשות. אילנית: זאת נאמנות לאמת העצמית, הפנימית שלך? משה: ממש. במחשבה נוספת, יש באלבום הזה מפנה שכדאי להזכיר. בשנים האחרונות בכל תהליך הכנה של אלבום, צץ נושא ראשון שאיתו אני מתחיל את העבודה. מן גרעין מובחן, מגובש שאני מעבה ומרחיב לאט, צופה בו, מגיע לבקרו בנחת, ללא תלות בלוח זמנים. לאחר זמן מה נאספים סביבו נושאים חדשים שהופכים לשירים חדשים. יוצא לא אחת שהנושא הראשון שהצמיח את המשפחה נשמט החוצה ולא נכנס אל הפרויקט. באלבום "סמוכים", לשמחתי קרה דבר אחר והנושא שהתחיל את המסע נכנס לבסוף אל הנוסח הסופי. מדובר ברצועה השמינית שנקראת "שגור". אני ממש גאה ברצועה הזאת שהצליחה להערים על כולם ולא להסתפק במשימה הנאצלת של להצמיח צאצאים. אילנית: נהדר. גם באלבום "סמוכים" וגם באלבומים קודמים ישנו ליווי של גיטרה ומילים שפועלות בתוכו. מעניין אותי, מה בא לפני מה ? מה מלווה את מה? האם המנגינה מובילה את המילים או המילים מובילות את המנגינה ? משה: השתדלתי ברצועה הרביעית שנקראת "למצוא חדש" לספר בקצרה על תהליך העבודה. באביב אני מנגן מחוץ לבית, בחורף אני כותב, בקיץ מקליט ובסתיו מצפה לרעיונות המתמהמהים. אני יכול להוסיף שעבודת ההלחנה מתרחשת במקביל לכתיבת המילים. ישנן רצועות מוזיקליות שהופכות לעצמאיות והן יהיו רק מוזיקה, וישנן כאלה שתפקידן לסייע למילים. המוזיקה והמילים נוצרים בשני יקומים מקבילים. במילים אחרות, אני כותב מה שאני רוצה ומנגן מה שבא לי ואחר כך בודק מה מזה יכול להתעלות לדבר שהופך לאחד מתוך שניים. הרגע הניסי של החיבור מרתק אותי. אילנית: זה מאוד מאתגר לחיות עם המשיקים האלה. משה: אני רוצה בפרויקט הבא לשכלל את הברית הזאת ולהעמיק איתה. אילנית: אתה מקפיד לנגן מחוץ לבית, בטבע, בסמוך למים. מדוע ? משה: הטבע עוזר לי לאתר מנגינות חבויות. בבית קל לי עם המילים ומאוד קשה לי עם מנגינות. אני חייב את החוץ כדי להתקרב אל הצלילים הנסתרים שבתוכי. משהו נסתר בטבע, משהו נסתר בתוכי ורגעי בריאה מחברים ביניהם. אילנית: בטבע חי הגורם המשחרר שלך. מה שנמצא מעבר. זה מזכיר חוויה חסידית. דומה לאותם מאמינים שיודעים שאפשר להתפלל לא רק בבית המדרש אלא גם ביערות, בשדות ולהתחבר למשהו גדול יותר. בהקשר הזה של התבודדות בתוך הטבע, חווית הניקון שהוא מעניק ואיתור של השגות יקרות ערך. כתבת ברצועה השישית באלבום:" בָּאֲגַם יְרוּחָם צִפּוֹרִים מַכִּירוֹת הֵיטֵב אֶת אוֹצָר הַתָּמִיד שֶׁל הַזְּמַן, עוֹמְדוֹת עַל הַסַּף, שָׁרוֹת בֶּחָפְשִׁיּוֹת וְטוֹעֲמוֹת מִן הַלֶּחֶם" אשמח אם תרחיב על הלמידה מן הציפורים וההזדהות שהיא טומנת בתוכה. משה: הציפורים באגם למדו אותי שהליכה על הסף, הרחק מין המקום הבטוח, הברור יכולה להיות שלווה למדי ומועילה, ושטוב לאדם שיתבטא בחופשיות, ללא מורא ויגמע את החלק שלו בעולם - יטעם ממנו, שהרי אין צורך לכבוש את העולם כולו. אוצר התמיד הוא אוצר שיש בו תועלת והוא מסייע למוצאיו. אני מודה לציפורים באגם על הגילוי הזה, אגב חלקן ציפורים נודדות ואם תלכי לשם כעת קרוב לוודאי שהן כבר מזמרות במקום אחר. אילנית: מה נותן לך את הכוח להתעקש על דרך משלך? אתה הרי לא עושה משהו חד פעמי, מדובר בדרך חיים שלמה. אתה גם לא מונע משיקולים של פופולאריות. כתבת ברצועה הפותחת את האלבום "כְּכָל שֶׁהָעוֹלָם מַקְצִין וּמַרְעִישׁ, אֲנִי נִדְרָשׁ לְהִשְׁתַּדְלוּת כְּדֵי לָשׁוּב אֶל הַתֶּדֶר שֶׁאוֹתוֹ אֲנִי מְחַפֵּשׂ". אני חייבת להודות שאני צופה בך בפליאה. משה: התחושה שאין לי חלופות. אני לא מכיר אופציה אחרת. אילנית: אתה לא מתלבט בין מספר דרכים אפשריות. משה: בדיוק. זאת הדרך שבה אני בוחר. ואולי בגלל שאני בוחר בה כל הזמן, הסיכוי שלה להיות הדרך הנכונה גדול. אגב, הדרך אינה קלה, אך היא מעניקה סיכוי. ברצועה העשירית, הסוגרת של האלבום כתבתי:" אַחַת לִתְקוּפָה מַבְלִיחָה בְּתוֹךְ "מוֹרֶשֶׁת הַדְּרָכִים הַמִּתְמַשְּׁכוֹת", דֶּרֶךְ מְהִירָה אֶל הַיַּעַד וּמְקַצֶּרֶת אֶת הַמַּעֲבָר מֵהַפְּעֻלָּה אֶל הָאָמָּנוּת". הנתיב הזה המקצר את המעבר ומהחיים אל היצירה מוסיף משמעות ומעניק כוח. אילנית: אני מרגישה שהדרך הזאת לא מובילה אותך לסגפנות. אני מדייקת ? משה: בהחלט. אני לא סגפן. אני אוכל טוב, מתלבש טוב, אני קונה דברים. אני מעריך גם את היופי של דברים שמחירם יקר. לצורך הדוגמא בית מפואר הוא דבר נהדר אך לא אחרוג מילימטר מן הדרך שלי כדי להשיג אותו. אילנית: אתה כותב ברצועה הרביעית: "אֵינֶנִּי מִתְעַכֵּב עַל מָה שֶׁהִשַּׂגְתִּי בְּעָבָר. הַסִּכּוּי לִמְצֹא חָדָשׁ בְּכָל רֶגַע, הוֹפֵךְ אֶת הַהֹוֶה לִמְסַקְרֵן וּמַפְתִּיעַ." מי הוא החדש הזה ?" משה: אני יוצא מנקודת הנחה שהעולם מעניין. אני יודע שבכל רגע עשוי לצוץ מהלך חדש, רענן שנושא עימו מסר שיכול לעזור לי ושאשמח להעבירו לאחרים. משמעות נסתרת היא מניע יקר. את המניע הזה אני מחפש. אילנית: מה לפי דעתך הערך המוסף שהמאזין מקבל כאשר הוא מפנה את עצמו מעצמו כדי להקשיב לך? משה: שאלה נהדרת. בא לי להגיד שאני עושה מה שאני מאמין ומרגע שהגיע תוצר סופי כבר לא אכפת לי. אך זאת תהיה תשובה חמקנית. שווה להתאמץ כדי להשיב לך. האומנות שלי קשורה למקום בו אני חי ואני שמח שבני מקום נוספים לומדים על המקום הזה מתוך יצירה אומנותית, שמטבעה חושפת את סגולותיו הרוחניות. הם נפגשים עם המוכר ועם יתרונות שמצאתי עבורם בעזרת הכוח של השפה והגיטרה וזה כיף גדול. אני חושב שהאלבומים שלי מעודדים תקווה, נחת והשלמה עם הקיים ומכוונים לחיים ממקום שהלב חפץ, למרות הקשיים כולם. אילנית: אני חושבת שבימנו נכנסת ובאה בצעדי ענק תפיסה שעיקרה לא לשעבד את הזמן רק להכרחי. לדוגמא, יש המוכנים לוותר על חלק מהכנסתם כדי לפנות זמן לעשייה של דברים שהם אוהבים. משה: "הָאַהֲבָה הִיא בַּיִת שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו פְּנוּיִים." אילנית: אכן. תודה מיוחדת משה על שיחה מרגשת ומיוחדת. אני מאחלת לך הצלחה. זה שאתה מכוון לתדר שלך ומחובר אליו זאת כבר הצלחה גדולה. משה: תודה, אילנית יקרה. אפשר למצוא את השיחה ואת הפרויקט המוזיקלי באתר שלי. מצורף לינק http://www.mosheo.co.il/About-us.htmlמצורפת שיחה שנערכה ביני לבין הסופרת אילנית יהודה שהיא גם ספרנית והמידענית הראשית של רשת הספריות העירוניות בבאר – שבע. השיחה הגלויה נערכה בעקבות צאת אלבומי החדש "סמוכים".

אילנית: חשבתי לקרוא לשיחה שלנו "תדר משלו - אלבום עשירי למשה אוחיון." על משקל "חדר משלה" מאת וירג'יניה וולף, שהוא אחד הספרים החשובים בהיסטוריה של המחשבה הפמיניסטית שבו היא טוענת דבר מאוד בסיסי בסוגייה המורכבת של נשים יוצרות. היא טוענת שכדי שאישה תוכל ליצור היא צריכה חדר, מרחב משלה, מקום משלה. ברגע שאין לאדם מקום משלו אין לו ממד פיסי שיכול לאפשר לו פנאי לממד הרוחני. אצלך זה לא חדר, אצלך זה אגם ירוחם, שהוא מקום שאתה יוצא אליו כדי להתחבר לתדר שמאפשר לך ליצור ולהתמיד אתו.

משה: אפשר להוסיף לאגם ירוחם, את החולות הסמוכים לבית, ההר הקרוב, הוואדי, או בפרויקט הנוכחי, פארק נחל באר - שבע ואגם דימונה שהיו מקומות משלימים, בהם תרגלתי מנגינות חדשות עם הגיטרה.

אילנית: בהחלט, אגם ירוחם הינו מקרה מייצג. מדובר באלבום עשירי. עברת כברת דרך. מעניין אותי לשאול על ההרגשה, איך אתה מרגיש כעת עם תום הפרויקט ?

משה: זאת הרגשה טובה של אחיזה בהישג, של רווחה רוחנית, כמובן עם כל הקשיים בדרך החבוטה שאומנות צריכה לעשות כדי להגיע לציבור הרחב בימינו.

אילנית: יש תחושת סיפוק ?

משה: בהחלט. אני מגשים את החלום, עושה מה שאני מאמין. מוליך רעיונות אל מעשים. אני מודע לחסד הגדול שהעולם עושה איתי, ששלח אלי את המדבר, ששלח אלי את המוזיקאי עוזי כץ שמקליט אותי מידי שנה.

אילנית: האלבום שלך מצריך מאמץ כדי לקפוץ אל התדר שלך. אין בו שום התחנפות. אתה מביא חוויה אותנטית שמי שרוצה מוזמן לבוא אליה. האם אתה מתכוון להמשיך עם אותו תדר או אומר לעצמך, עשיתי מה שעשיתי וכעת אני מחשב מסלול מחדש?

משה : אני פועל על המסלול הזה לגמרי. אני כבר חושב על הפרויקט הבא עם צפייה דרוכה לאופי התנועה שלו בתוך העולם.

אילנית: מה היית אומר שמייחד ומאפיין את היצירה הזאת, העשירית, מהפרויקטים הקודמים? האם ישנו משהו אחר, שונה שקרה בסמוכים?

משה: זה ילד חדש באותה משפחה.

אילנית: זאת אותה גנטיקה.

משה: בדיוק. באלבום הזה אני לא מתרחק ממה שאני אמור לעשות.

אילנית: זאת נאמנות לאמת העצמית, הפנימית שלך?

משה: ממש. במחשבה נוספת, יש באלבום הזה מפנה שכדאי להזכיר. בשנים האחרונות בכל תהליך הכנה של אלבום, צץ נושא ראשון שאיתו אני מתחיל את העבודה. מן גרעין מובחן, מגובש שאני מעבה ומרחיב לאט, צופה בו, מגיע לבקרו בנחת, ללא תלות בלוח זמנים. לאחר זמן מה נאספים סביבו נושאים חדשים שהופכים לשירים חדשים. יוצא לא אחת שהנושא הראשון שהצמיח את המשפחה נשמט החוצה ולא נכנס אל הפרויקט. באלבום "סמוכים", לשמחתי קרה דבר אחר והנושא שהתחיל את המסע נכנס לבסוף אל הנוסח הסופי. מדובר ברצועה השמינית שנקראת "שגור". אני ממש גאה ברצועה הזאת שהצליחה להערים על כולם ולא להסתפק במשימה הנאצלת של להצמיח צאצאים.

אילנית: נהדר. גם באלבום "סמוכים" וגם באלבומים קודמים ישנו ליווי של גיטרה ומילים שפועלות בתוכו. מעניין אותי, מה בא לפני מה ? מה מלווה את מה? האם המנגינה מובילה את המילים או המילים מובילות את המנגינה ?

משה: השתדלתי ברצועה הרביעית שנקראת "למצוא חדש" לספר בקצרה על תהליך העבודה. באביב אני מנגן מחוץ לבית, בחורף אני כותב, בקיץ מקליט ובסתיו מצפה לרעיונות המתמהמהים. אני יכול להוסיף שעבודת ההלחנה מתרחשת במקביל לכתיבת המילים. ישנן רצועות מוזיקליות שהופכות לעצמאיות והן יהיו רק מוזיקה, וישנן כאלה שתפקידן לסייע למילים. המוזיקה והמילים נוצרים בשני יקומים מקבילים. במילים אחרות, אני כותב מה שאני רוצה ומנגן מה שבא לי ואחר כך בודק מה מזה יכול להתעלות לדבר שהופך לאחד מתוך שניים. הרגע הניסי של החיבור מרתק אותי.

אילנית: זה מאוד מאתגר לחיות עם המשיקים האלה.

משה: אני רוצה בפרויקט הבא לשכלל את הברית הזאת ולהעמיק איתה.

אילנית: אתה מקפיד לנגן מחוץ לבית, בטבע, בסמוך למים. מדוע ?

משה: הטבע עוזר לי לאתר מנגינות חבויות. בבית קל לי עם המילים ומאוד קשה לי עם מנגינות. אני חייב את החוץ כדי להתקרב אל הצלילים הנסתרים שבתוכי. משהו נסתר בטבע, משהו נסתר בתוכי ורגעי בריאה מחברים ביניהם.

אילנית: בטבע חי הגורם המשחרר שלך. מה שנמצא מעבר. זה מזכיר חוויה חסידית. דומה לאותם מאמינים שיודעים שאפשר להתפלל לא רק בבית המדרש אלא גם ביערות, בשדות ולהתחבר למשהו גדול יותר. בהקשר הזה של התבודדות בתוך הטבע, חווית הניקון שהוא מעניק ואיתור של השגות יקרות ערך. כתבת ברצועה השישית באלבום:" בָּאֲגַם יְרוּחָם צִפּוֹרִים מַכִּירוֹת הֵיטֵב אֶת אוֹצָר הַתָּמִיד שֶׁל הַזְּמַן, עוֹמְדוֹת עַל הַסַּף, שָׁרוֹת בֶּחָפְשִׁיּוֹת וְטוֹעֲמוֹת מִן הַלֶּחֶם" אשמח אם תרחיב על הלמידה מן הציפורים וההזדהות שהיא טומנת בתוכה.

משה: הציפורים באגם למדו אותי שהליכה על הסף, הרחק מין המקום הבטוח, הברור יכולה להיות שלווה למדי ומועילה, ושטוב לאדם שיתבטא בחופשיות, ללא מורא ויגמע את החלק שלו בעולם - יטעם ממנו, שהרי אין צורך לכבוש את העולם כולו. אוצר התמיד הוא אוצר שיש בו תועלת והוא מסייע למוצאיו. אני מודה לציפורים באגם על הגילוי הזה, אגב חלקן ציפורים נודדות ואם תלכי לשם כעת קרוב לוודאי שהן כבר מזמרות במקום אחר.

אילנית: מה נותן לך את הכוח להתעקש על דרך משלך? אתה הרי לא עושה משהו חד פעמי, מדובר בדרך חיים שלמה. אתה גם לא מונע משיקולים של פופולאריות. כתבת ברצועה הפותחת את האלבום "כְּכָל שֶׁהָעוֹלָם מַקְצִין וּמַרְעִישׁ, אֲנִי נִדְרָשׁ לְהִשְׁתַּדְלוּת כְּדֵי לָשׁוּב אֶל הַתֶּדֶר שֶׁאוֹתוֹ אֲנִי מְחַפֵּשׂ". אני חייבת להודות שאני צופה בך בפליאה.

משה: התחושה שאין לי חלופות. אני לא מכיר אופציה אחרת.

אילנית: אתה לא מתלבט בין מספר דרכים אפשריות.

משה: בדיוק. זאת הדרך שבה אני בוחר. ואולי בגלל שאני בוחר בה כל הזמן, הסיכוי שלה להיות הדרך הנכונה גדול. אגב, הדרך אינה קלה, אך היא מעניקה סיכוי. ברצועה העשירית, הסוגרת של האלבום כתבתי:" אַחַת לִתְקוּפָה מַבְלִיחָה בְּתוֹךְ "מוֹרֶשֶׁת הַדְּרָכִים הַמִּתְמַשְּׁכוֹת", דֶּרֶךְ מְהִירָה אֶל הַיַּעַד וּמְקַצֶּרֶת אֶת הַמַּעֲבָר מֵהַפְּעֻלָּה

אֶל הָאָמָּנוּת". הנתיב הזה המקצר את המעבר ומהחיים אל היצירה מוסיף משמעות ומעניק כוח.

אילנית: אני מרגישה שהדרך הזאת לא מובילה אותך לסגפנות. אני מדייקת ?

משה: בהחלט. אני לא סגפן. אני אוכל טוב, מתלבש טוב, אני קונה דברים. אני מעריך גם את היופי של דברים שמחירם יקר. לצורך הדוגמא בית מפואר הוא דבר נהדר אך לא אחרוג מילימטר מן הדרך שלי כדי להשיג אותו.

אילנית: אתה כותב ברצועה הרביעית: "אֵינֶנִּי מִתְעַכֵּב עַל מָה שֶׁהִשַּׂגְתִּי בְּעָבָר. הַסִּכּוּי לִמְצֹא חָדָשׁ בְּכָל רֶגַע, הוֹפֵךְ אֶת הַהֹוֶה לִמְסַקְרֵן וּמַפְתִּיעַ." מי הוא החדש הזה ?"

משה: אני יוצא מנקודת הנחה שהעולם מעניין. אני יודע שבכל רגע עשוי לצוץ מהלך חדש, רענן שנושא עימו מסר שיכול לעזור לי ושאשמח להעבירו לאחרים. משמעות נסתרת היא מניע יקר. את המניע הזה אני מחפש.

אילנית: מה לפי דעתך הערך המוסף שהמאזין מקבל כאשר הוא מפנה את עצמו מעצמו כדי להקשיב לך?

משה: שאלה נהדרת. בא לי להגיד שאני עושה מה שאני מאמין ומרגע שהגיע תוצר סופי כבר לא אכפת לי. אך זאת תהיה תשובה חמקנית. שווה להתאמץ כדי להשיב לך. האומנות שלי קשורה למקום בו אני חי ואני שמח שבני מקום נוספים לומדים על המקום הזה מתוך יצירה אומנותית, שמטבעה חושפת את סגולותיו הרוחניות. הם נפגשים עם המוכר ועם יתרונות שמצאתי עבורם בעזרת הכוח של השפה והגיטרה וזה כיף גדול. אני חושב שהאלבומים שלי מעודדים תקווה, נחת והשלמה עם הקיים ומכוונים לחיים ממקום שהלב חפץ, למרות הקשיים כולם.

אילנית: אני חושבת שבימנו נכנסת ובאה בצעדי ענק תפיסה שעיקרה לא לשעבד את הזמן רק להכרחי. לדוגמא, יש המוכנים לוותר על חלק מהכנסתם כדי לפנות זמן לעשייה של דברים שהם אוהבים.

משה: "הָאַהֲבָה הִיא בַּיִת שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו פְּנוּיִים."

אילנית: אכן. תודה מיוחדת משה על שיחה מרגשת ומיוחדת. אני מאחלת לך הצלחה. זה שאתה מכוון לתדר שלך ומחובר אליו זאת כבר הצלחה גדולה.

משה: תודה, אילנית יקרה.

אפשר למצוא את השיחה ואת הפרויקט המוזיקלי באתר שלי. מצורף לינק http://www.mosheo.co.il/About-us.htmlמצורפת שיחה שנערכה ביני לבין הסופרת אילנית יהודה שהיא גם ספרנית והמידענית הראשית של רשת הספריות העירוניות בבאר – שבע. השיחה הגלויה נערכה בעקבות צאת אלבומי החדש "סמוכים".

אילנית: חשבתי לקרוא לשיחה שלנו "תדר משלו - אלבום עשירי למשה אוחיון." על משקל "חדר משלה" מאת וירג'יניה וולף, שהוא אחד הספרים החשובים בהיסטוריה של המחשבה הפמיניסטית שבו היא טוענת דבר מאוד בסיסי בסוגייה המורכבת של נשים יוצרות. היא טוענת שכדי שאישה תוכל ליצור היא צריכה חדר, מרחב משלה, מקום משלה. ברגע שאין לאדם מקום משלו אין לו ממד פיסי שיכול לאפשר לו פנאי לממד הרוחני. אצלך זה לא חדר, אצלך זה אגם ירוחם, שהוא מקום שאתה יוצא אליו כדי להתחבר לתדר שמאפשר לך ליצור ולהתמיד אתו.

משה: אפשר להוסיף לאגם ירוחם, את החולות הסמוכים לבית, ההר הקרוב, הוואדי, או בפרויקט הנוכחי, פארק נחל באר - שבע ואגם דימונה שהיו מקומות משלימים, בהם תרגלתי מנגינות חדשות עם הגיטרה.

אילנית: בהחלט, אגם ירוחם הינו מקרה מייצג. מדובר באלבום עשירי. עברת כברת דרך. מעניין אותי לשאול על ההרגשה, איך אתה מרגיש כעת עם תום הפרויקט ?

משה: זאת הרגשה טובה של אחיזה בהישג, של רווחה רוחנית, כמובן עם כל הקשיים בדרך החבוטה שאומנות צריכה לעשות כדי להגיע לציבור הרחב בימינו.

אילנית: יש תחושת סיפוק ?

משה: בהחלט. אני מגשים את החלום, עושה מה שאני מאמין. מוליך רעיונות אל מעשים. אני מודע לחסד הגדול שהעולם עושה איתי, ששלח אלי את המדבר, ששלח אלי את המוזיקאי עוזי כץ שמקליט אותי מידי שנה.

אילנית: האלבום שלך מצריך מאמץ כדי לקפוץ אל התדר שלך. אין בו שום התחנפות. אתה מביא חוויה אותנטית שמי שרוצה מוזמן לבוא אליה. האם אתה מתכוון להמשיך עם אותו תדר או אומר לעצמך, עשיתי מה שעשיתי וכעת אני מחשב מסלול מחדש?

משה : אני פועל על המסלול הזה לגמרי. אני כבר חושב על הפרויקט הבא עם צפייה דרוכה לאופי התנועה שלו בתוך העולם.

אילנית: מה היית אומר שמייחד ומאפיין את היצירה הזאת, העשירית, מהפרויקטים הקודמים? האם ישנו משהו אחר, שונה שקרה בסמוכים?

משה: זה ילד חדש באותה משפחה.

אילנית: זאת אותה גנטיקה.

משה: בדיוק. באלבום הזה אני לא מתרחק ממה שאני אמור לעשות.

אילנית: זאת נאמנות לאמת העצמית, הפנימית שלך?

משה: ממש. במחשבה נוספת, יש באלבום הזה מפנה שכדאי להזכיר. בשנים האחרונות בכל תהליך הכנה של אלבום, צץ נושא ראשון שאיתו אני מתחיל את העבודה. מן גרעין מובחן, מגובש שאני מעבה ומרחיב לאט, צופה בו, מגיע לבקרו בנחת, ללא תלות בלוח זמנים. לאחר זמן מה נאספים סביבו נושאים חדשים שהופכים לשירים חדשים. יוצא לא אחת שהנושא הראשון שהצמיח את המשפחה נשמט החוצה ולא נכנס אל הפרויקט. באלבום "סמוכים", לשמחתי קרה דבר אחר והנושא שהתחיל את המסע נכנס לבסוף אל הנוסח הסופי. מדובר ברצועה השמינית שנקראת "שגור". אני ממש גאה ברצועה הזאת שהצליחה להערים על כולם ולא להסתפק במשימה הנאצלת של להצמיח צאצאים.

אילנית: נהדר. גם באלבום "סמוכים" וגם באלבומים קודמים ישנו ליווי של גיטרה ומילים שפועלות בתוכו. מעניין אותי, מה בא לפני מה ? מה מלווה את מה? האם המנגינה מובילה את המילים או המילים מובילות את המנגינה ?

משה: השתדלתי ברצועה הרביעית שנקראת "למצוא חדש" לספר בקצרה על תהליך העבודה. באביב אני מנגן מחוץ לבית, בחורף אני כותב, בקיץ מקליט ובסתיו מצפה לרעיונות המתמהמהים. אני יכול להוסיף שעבודת ההלחנה מתרחשת במקביל לכתיבת המילים. ישנן רצועות מוזיקליות שהופכות לעצמאיות והן יהיו רק מוזיקה, וישנן כאלה שתפקידן לסייע למילים. המוזיקה והמילים נוצרים בשני יקומים מקבילים. במילים אחרות, אני כותב מה שאני רוצה ומנגן מה שבא לי ואחר כך בודק מה מזה יכול להתעלות לדבר שהופך לאחד מתוך שניים. הרגע הניסי של החיבור מרתק אותי.

אילנית: זה מאוד מאתגר לחיות עם המשיקים האלה.

משה: אני רוצה בפרויקט הבא לשכלל את הברית הזאת ולהעמיק איתה.

אילנית: אתה מקפיד לנגן מחוץ לבית, בטבע, בסמוך למים. מדוע ?

משה: הטבע עוזר לי לאתר מנגינות חבויות. בבית קל לי עם המילים ומאוד קשה לי עם מנגינות. אני חייב את החוץ כדי להתקרב אל הצלילים הנסתרים שבתוכי. משהו נסתר בטבע, משהו נסתר בתוכי ורגעי בריאה מחברים ביניהם.

אילנית: בטבע חי הגורם המשחרר שלך. מה שנמצא מעבר. זה מזכיר חוויה חסידית. דומה לאותם מאמינים שיודעים שאפשר להתפלל לא רק בבית המדרש אלא גם ביערות, בשדות ולהתחבר למשהו גדול יותר. בהקשר הזה של התבודדות בתוך הטבע, חווית הניקון שהוא מעניק ואיתור של השגות יקרות ערך. כתבת ברצועה השישית באלבום:" בָּאֲגַם יְרוּחָם צִפּוֹרִים מַכִּירוֹת הֵיטֵב אֶת אוֹצָר הַתָּמִיד שֶׁל הַזְּמַן, עוֹמְדוֹת עַל הַסַּף, שָׁרוֹת בֶּחָפְשִׁיּוֹת וְטוֹעֲמוֹת מִן הַלֶּחֶם" אשמח אם תרחיב על הלמידה מן הציפורים וההזדהות שהיא טומנת בתוכה.

משה: הציפורים באגם למדו אותי שהליכה על הסף, הרחק מין המקום הבטוח, הברור יכולה להיות שלווה למדי ומועילה, ושטוב לאדם שיתבטא בחופשיות, ללא מורא ויגמע את החלק שלו בעולם - יטעם ממנו, שהרי אין צורך לכבוש את העולם כולו. אוצר התמיד הוא אוצר שיש בו תועלת והוא מסייע למוצאיו. אני מודה לציפורים באגם על הגילוי הזה, אגב חלקן ציפורים נודדות ואם תלכי לשם כעת קרוב לוודאי שהן כבר מזמרות במקום אחר.

אילנית: מה נותן לך את הכוח להתעקש על דרך משלך? אתה הרי לא עושה משהו חד פעמי, מדובר בדרך חיים שלמה. אתה גם לא מונע משיקולים של פופולאריות. כתבת ברצועה הפותחת את האלבום "כְּכָל שֶׁהָעוֹלָם מַקְצִין וּמַרְעִישׁ, אֲנִי נִדְרָשׁ לְהִשְׁתַּדְלוּת כְּדֵי לָשׁוּב אֶל הַתֶּדֶר שֶׁאוֹתוֹ אֲנִי מְחַפֵּשׂ". אני חייבת להודות שאני צופה בך בפליאה.

משה: התחושה שאין לי חלופות. אני לא מכיר אופציה אחרת.

אילנית: אתה לא מתלבט בין מספר דרכים אפשריות.

משה: בדיוק. זאת הדרך שבה אני בוחר. ואולי בגלל שאני בוחר בה כל הזמן, הסיכוי שלה להיות הדרך הנכונה גדול. אגב, הדרך אינה קלה, אך היא מעניקה סיכוי. ברצועה העשירית, הסוגרת של האלבום כתבתי:" אַחַת לִתְקוּפָה מַבְלִיחָה בְּתוֹךְ "מוֹרֶשֶׁת הַדְּרָכִים הַמִּתְמַשְּׁכוֹת", דֶּרֶךְ מְהִירָה אֶל הַיַּעַד וּמְקַצֶּרֶת אֶת הַמַּעֲבָר מֵהַפְּעֻלָּה

אֶל הָאָמָּנוּת". הנתיב הזה המקצר את המעבר ומהחיים אל היצירה מוסיף משמעות ומעניק כוח.

אילנית: אני מרגישה שהדרך הזאת לא מובילה אותך לסגפנות. אני מדייקת ?

משה: בהחלט. אני לא סגפן. אני אוכל טוב, מתלבש טוב, אני קונה דברים. אני מעריך גם את היופי של דברים שמחירם יקר. לצורך הדוגמא בית מפואר הוא דבר נהדר אך לא אחרוג מילימטר מן הדרך שלי כדי להשיג אותו.

אילנית: אתה כותב ברצועה הרביעית: "אֵינֶנִּי מִתְעַכֵּב עַל מָה שֶׁהִשַּׂגְתִּי בְּעָבָר. הַסִּכּוּי לִמְצֹא חָדָשׁ בְּכָל רֶגַע, הוֹפֵךְ אֶת הַהֹוֶה לִמְסַקְרֵן וּמַפְתִּיעַ." מי הוא החדש הזה ?"

משה: אני יוצא מנקודת הנחה שהעולם מעניין. אני יודע שבכל רגע עשוי לצוץ מהלך חדש, רענן שנושא עימו מסר שיכול לעזור לי ושאשמח להעבירו לאחרים. משמעות נסתרת היא מניע יקר. את המניע הזה אני מחפש.

אילנית: מה לפי דעתך הערך המוסף שהמאזין מקבל כאשר הוא מפנה את עצמו מעצמו כדי להקשיב לך?

משה: שאלה נהדרת. בא לי להגיד שאני עושה מה שאני מאמין ומרגע שהגיע תוצר סופי כבר לא אכפת לי. אך זאת תהיה תשובה חמקנית. שווה להתאמץ כדי להשיב לך. האומנות שלי קשורה למקום בו אני חי ואני שמח שבני מקום נוספים לומדים על המקום הזה מתוך יצירה אומנותית, שמטבעה חושפת את סגולותיו הרוחניות. הם נפגשים עם המוכר ועם יתרונות שמצאתי עבורם בעזרת הכוח של השפה והגיטרה וזה כיף גדול. אני חושב שהאלבומים שלי מעודדים תקווה, נחת והשלמה עם הקיים ומכוונים לחיים ממקום שהלב חפץ, למרות הקשיים כולם.

אילנית: אני חושבת שבימנו נכנסת ובאה בצעדי ענק תפיסה שעיקרה לא לשעבד את הזמן רק להכרחי. לדוגמא, יש המוכנים לוותר על חלק מהכנסתם כדי לפנות זמן לעשייה של דברים שהם אוהבים.

משה: "הָאַהֲבָה הִיא בַּיִת שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו פְּנוּיִים."

אילנית: אכן. תודה מיוחדת משה על שיחה מרגשת ומיוחדת. אני מאחלת לך הצלחה. זה שאתה מכוון לתדר שלך ומחובר אליו זאת כבר הצלחה גדולה.

משה: תודה, אילנית יקרה.

אפשר למצוא את השיחה ואת הפרויקט המוזיקלי באתר שלי. מצורף לינק http://www.mosheo.co.il/About-us.html