הסיפור ההיסטורי של יובל נוח הררי


כתבה: אילנית יהודה
בחג הפסח אנו מספרים לעצמנו סיפור מרכזי ומכונן שלנו כעם יהודי, סיפור יציאת מצריים.  אחד הדברים המרתקים בקריאת ספריו של יובל נוח הררי טמון דווקא בניסיון לצאת מן הסיפור הפרטי שלנו כעם יהודי ולצאת בעקבותיו אל המרחב של הסיפור האנושי. ספרו של הררי, "קיצור תולדות האנושות", הפך לרב מכר בקנה מידה מקומי ועולמי והפופולאריות של הררי באה לידי ביטוי, בין היתר, בכמות הנרשמים לקורס הפתוח שלו ב - Coursera.

 אז מה בעצם טוען הררי? לפני שנשיב, יש לסייג את משפט השאלה הזה מתוקף העובדה שהרעיונות בספר, ועל כך יעיד גם כותב עצמו, ביסודם אינם חדשים. הספר הנקרא בשטף, מתכתב עם ספרות מחקרית עצומה שהיא לא רק היסטורית , היא גם פילוסופית ובוודאי גם סוציולוגית. הררי משרטט את ההיסטוריה של ההומו ספיאנס, אחד ממיני האדם ששרד וגבר על מינים אחרים, ובאופן הדרגתי ומתמשך יצר הירארכיות פנימיות בתוך המין שלו עצמו. היררכיות בין גברים לנשים, בין שחורים ללבנים, בין אירופאים לילידים, בין אדם לשאר בעלי החיים.לא תמיד ברור על איזה בסיס או הגיון היררכיות אלו נשענות, אך הדבר היחיד הנגלה לעין כממשי הוא שאיפתו המתמדת של אותו הומו ספיאנס לעוד. עוד כוח, עוד שטחים, עוד ידע, עוד כסף בקיצור עוד ועוד. במובן המסוים הזה ספרו של הררי כז'אנר, מתכתב עם מסורת היסטורית ארוכה של נרטיב הפרוגרס, או ההנעה קדימה של התהליך ההיסטורי.

בתוך מאות העמודים של הספר, נשאלות על ידי המחבר כל העת, שאלות חתרניות. האם מאמציו של הומו ספיאנס היו מועילים או משתלמים? האם האדם הפך מאושר יותר או פחות, בעקבות שכלול יכולותיו האינטלקטואליות ובעקבות ההגברה המואצת של שליטתו בדמיונו האישי והקולקטיבי ? האם יצירת המצאות חדשות היכולות אף להגיע לשלב בו אנו נמצאים היום, כלומר, לגבור על הטבע עצמו, מטיבות עמנו? לצערי, תשובתו הפסימית של הררי היא חד משמעית, לא.

אם נסתכל על הספר כעל מקשה אחת נוכל לומר כי הפרק החותם את הספר, "סופו של הומו ספיאנס", עלול להטעות את הקורא. לא מדובר בסוף קיומו של האדם אלא בשינוי מהותו. הררי מכוון כאן יותר אל המימרה הידועה שסוף הוא התחלה חדשה. סוף, במובן זה שהאדם יחדל להיות יצור אנושי בלבד ויהפוך לישות המשולבת באופנים כאלו ואחרים במכניזם של המחשב. בפרק הזה במיוחד, מגיע הררי לתיאור מעניין של הומו ספיאנס כיצור שאינו יודע אנה יפנה ויבוא. שוב, כבר אמרנו, הרעיונות אינם חדשים.
 ספריו של ריי קורצוויל למשל, ורעיונותיו בנושא, (וגם עצם טביעת המונח סינגולריות), הועלו על הכתב כבר לפני שנים. קורצוויל אגב, בדומה להררי, למרות שאינו היסטוריון בהשכלתו, נוהג לפרוש את טיעוניו ואת רוחב היריעה של ספריו מתוך אותה פרספקטיבת הסתכלות עמוקה שלוקחת את הדיון ההיסטורי כמה שיותר אחורה. ובכל זאת, בניגוד גמור לקורצוייל האופטימיסט והחייכן ורואה הטוב שבטוב, הררי, כפי שכתבתי הוא פסימיסט ואולי קצת מלנכולי.

עם זאת בתוך אותה הפסימיות, הכותב מגניב לתוך הטקסט נקודת מבט המאפשרת לנו לראות את עצמנו בצורה ביקורתית ומשעשעת משהו. הוא מכניס את הקורא לפרופורציות, גורם לו לשאול שלל שאלות שברגיל הוא ככול הנראה, לא שואל את עצמו. האם האדם כה חשוב? האם כדור הארץ כה חשוב? האם ישראל כה חשובה? ולאן האנושות המתקדמת תמידית כמו חייל בעל אנרגיות מתפרצות, בלתי נדלות, בעצם צועדת? האם האנושות הגדולה, בת מילארדי האנשים, דומה בסך הכל לנערה מתבגרת, שמחשבות שונות וסותרות מתגנבות על ליבה? והיא, כמו אותה נערה, אינה יודעת האם לשים את מלוא כובד המשקל, ולכוון את מאוויה ליחסי האהבה שלה עם החבר החדש, או לבחינות הבגרות שניצבות ועומדות בפתח? האם עליה להתמקד בבניית הציפורנים שלה ולא בשכל? האם חשוב יותר להיות נחשקת? ונניח שכן, חשוב יותר להיות נחשקת, אז באיזו שיטה בעצם לבנות את הציפורניים? שאלות אלו כלשונן, לא מוצגות בספר כמובן. אלא שעולה מתוכו תפיסה של אנושות מבולבלת כאותה נערה נסערת, או כחייל חסר שליטה שלא מבין מה מטרתו של הצבא. שניהם לא יודעים בעצם לאן הם צועדים ולא יודעים למעשה מה הם רוצים מעצמם. בכל אלו הררי מזהה סכנה ופחד ולא פוטנציאל רומנטי להתפתחות חיובית.


בסופו של דבר, הררי בעצם יוצר נרטיב, או סיפור, בכלים ובמתודולוגיה של כתיבת סינתזה אקדמית מן השורה הראשונה. בתוך הסינתזה הזו של דברי ימי העולם, ניתן לשאול, מיהו בעצם הומו ספיאנס? האם הוא "אנחנו"? אנו עצמנו, האם הוא האני ההיסטורי הקולקטיבי שלנו, או שמא הטקסט הנוצר, הוא בעצם, השלכה של עצמנו כמוטיב ספרותי ? במובן הזה, הומו ספיאנס, הוא מוטיב החוזר ונשנה לאורך כל הדרך, לאורך כל כתיבת הסיפור ההיסטורי. הוא משמש לה נקודת משען יחידה, עקבית ויציבה. ההומו ספיאנס ההיסטורי, שבו בעת ניתן לראות בו גם מוטיב ספרותי, יכול לגרום לקורא להסתכל על עצמו כדמות שיש להתבונן בה מן הצד שעה שהיא משחקת בזירת דברי הימים. כל מהלך הכתיבה הזה מתבצע מבעד לעדשה רחבה ככול האפשר, מצד אחד היא מביטה אחורה, ומצד שני פנימה, כל העת, וכעת בספרו השני, "ההיסטוריה של המחר", גם רחוק וקדימה אל עבר העתיד.

ספריו של יובל נוח הררי, ד"ר להיסטוריה באוניברסיטה העברית, זמינים בספרייה ומומלצים על ידי הצוות.
 תיהנו בחג הפסח ואל תשכחו! לבקר אותנו בספרייה ולקחת ספר לחופשה.

לקריאה נוספת :


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כותבים את ההיסטוריה מהצד הנשי : הציירת אנה טיכו

מדברים עם הידיים (ולא רק) : מהי שפת סימנים ?

הלאה, שיעורי הבית! על מסע הפלאים של נילס הולגרסון בחברת אווזי הבר