אַרְיֵה הַסִּפְרִיָּה

בפוסט זה ארחיב על אחד הסיפורים שיסופרו בשעות הסיפור בספרייה, "אַרְיֵה הַסִּפְרִיָּה" מאת מישל קנודסן.
הספר יצא לאור בשנת 2006. קנודסן עצמה כתבה למעלה מארבעים ספרים לילדים,"אַרְיֵה הַסִּפְרִיָּה" הידוע והפופולארי מבניהם. הספר תורגם ללשונות רבים ברחבי העולם והוא עטור פרסים וכיבודים לרוב. אז מה אם כן יש בו באותו אריה, שנכנס לספריה, שהצליח לשבות את לבם של ילדים ברחבי העולם כולו?

ראשית, קיים בסיפור אלמנט חזק של הפתעה. מה פתאום שאריה ייכנס לספרייה וירצה ליהנות משעת סיפור? מוטב לו שילך לג'ונגל או לגן החיות, שם היינו מצפים לראות אותו. שם מותר לו להיות, שם הוא צריך להיות, שם הוא יכול להיות אריה.
ספרייה היא בערך המקום האחרון שבו היינו מעלים בדעתנו למצוא את האריה הגדול,המאסיבי, השואג, המהיר, את המלך של החיות כולן. דבר זה לא ברור לנו מאיליו כלל וכלל והוא בחינת אבסורד שקם לחיים בין כתלי הספרייה.
לאריה לעומת זאת, הדברים לגמרי הגיוניים, ברורים וטבעיים. הוא לא חושב שיש בהכרח משהו מוזר, או יוצא דופן בעצם כניסתו לספרייה ונקודה זו מכניסה את הסיפור לאווירה של תמימות קסומה.

הכניסה של האריה לספרייה מעוררת תמיהה גדולה אצל מר נקדי, הספרן שרץ בבהלה למשרדה של הספרנית הראשית, גברת דפני. הוא בטוח שהיא תוציא אותו מיד החוצה, אך גברת דפני נותרת שלווה. היא מרשה לאריה להיכנס, בתנאי שישמור על כללי ההתנהגות במקום. זהו כלל הזהב שאין לשבור אותו.  עצם האבסורד שישנו בכניסה של אריה לספרייה, עובר על ידה לסדר היום.


אריה שלא נמצא בסביבתו הטבעית והוא מתהלך יחיד בחברת בני אדם וספרים, נמצא בעמדה של אנדרדוג. במובן מסוים כל ילד בעולם נמצא בעמדה של אנדרדוג ולכן האריה מהווה בעבורו דמות שניתן להזדהות איתה. הילד נתון למרותם של ההורים ולסמכותם של המבוגרים, בני משפחתו המורחבת, המורים והמחנכים ואף נהגי האוטובוס שמסיעים אותו בבוקר לבית הספר, מגדירים לו גבולות.
הילד לא יעז בדרך כלל לפרוץ לטריטוריה שלא שייכת לו ולהכניס את עצמו לתוכה, כשם שהאריה עושה בשעה שהוא נכנס לספרייה. האריה בתום לב מנסה את מזלו ומצליח בעקבות אותו ניסיון, ליצור מציאות שיש בה כללים חדשים. הילד בדרך כלל ימנע מלעשות מעשה כזה. גם אם בתוך תוכו הוא מאוד רוצה לעשות את זה. האריה מוכיח לו שאפשר להעז ולהצליח.

ילדים ובמיוחד ילדים צעירים, נמצאים במצב מתמיד של דיאלוג, לימוד והפנמה של כללים. ההיגיון של הכללים מובן למבוגרים שחיים לפיהם לאורך שנים רבות. אבל, אותו היגיון יכול להיות תמוה לגמרי מנקודת מבט של ילד. במסגרת הדיאלוג הזה אשר מבקש להגדיר את כללי ההתנהגות, פעמים רבות אומרים לילד: לא יפה לבכות, אתה ילד גדול.במקביל לכך, לאריה אומרים: לא יפה לשאוג, אתה נמצא בספרייה. בכל זאת, בסופו של דבר הילד בוכה והאריה שואג. יש אקסיומות ששום דבר לא יכול לשבור.

ברגע שהאריה מפר את כללי ההתנהגות של הספרייה, הוא הולך עם זה עד הסוף.
הוא שואג מכל הלב ובכל כוחו על מנת להעיר את מר נקדי מאדישותו. הוא מבקש לגרום לו לסייע לגברת דפני שנפלה משרפרף בשעה שניסתה לחלץ ספר ממדף גבוה.
כוונתו טובה אך, הוא מבין שהשאגה מהווה עברה על הכללים ומחליט להעניש את עצמו. האריה הפנים את הכללים ולכן מציית להם בהכנעה תוך שהוא גוזר על עצמו הגליה ונידוי אל מחוץ לגבולותיה של הספרייה.

כל סיטואציית הנפילה מהשרפרף והשאגה שבאה בעקבותיה גורמת לגב' דפני, האמונה על הכללים בעצמה, להגיע למסקנה ש:"לפעמים, יש סיבה טובה לא לשמור על הכללים." היא מבינה שהאריה ניסה לעזור לה, שהפרת הכללים היתה מוצדקת. כמו כן,היא מתגעגעת אליו. הוא עזר לה בעבודתה השוטפת: ניקה אבק מכל האנציקלופדיות,לקק את כל המעטפות ועזר לילדים הקטנים. הוא הפך בעבורה עמית וחבר לעבודה.

כשהאריה עוזב את המקום, הספרייה שוב אינה אותה ספרייה. תחושה זו של מקום אשר שינה פניו מוכרת למבוגרים וגם לילדים שחווים תהליכים מתמידים של פרידה.פרידה למשל, מגננת שיצאה לחופשת לידה ושבלעדיה הגן אינו אותו גן. פרידה מחבר טוב שעזב לעיר או לשכונה אחרת ושבלעדיו החיים החברתיים אינם אותם חיים.
הילדים כל כך רוצים לשוב וליהנות מחברתו של האריה והם מחכים שיחזור כבר לספרייה. במציאות, היכולת להשיב לעצמנו אובדנים ופרידות נמצאת פעמים רבות על גבול הלא אפשרית או לא אפשרית. אך בספר זה אפשרי והאריה בסופו של דבר חוזר.לכן הילדים יכולים למצוא ב"אַרְיֵה הַסִּפְרִיָּה" אופטימיות גדולה ומנחמת.

עניין נוסף שאציין ביחס לחיבה של הילדים ל"אַרְיֵה הַסִּפְרִיָּה" כרוכה בעצם חיבתם הטבעית כמעט של ילדים לחיות באשר הן ובמיוחד לחיות מחמד שניתן לשתף אותן בחוויותיהם. ליצור עמם תקשורת, להרעיף עליהם ולקבל מהם חום ואהבה. האריה מספק לילדים את הצורך הרגשי הזה כשהם נשענים עליו כמו על משענתה של ספה חיה בשעת הקראת סיפור, או בשעה שהם רוכבים על גבו כמו סוס וכך נרקמת בינו לבינם מערכת יחסים של אחווה וידידות.

עוד עולה מתוך הספר שהילדים הם כוח סמוי ובעל השפעה על מה שקורה במציאות של הספרייה. אם הם לא יהיו מרוצים מהיעדרו של האריה בשעת הסיפור יכול להיות שלא יבואו. זה אמנם לא כתוב, אבל בין השורות ברור שכולם רוצים שהילדים יהיו שבעי רצון.

לסיום אציין שאחת הספריות הציבוריות הטובות בעולם, אשר מעניקה שירות איכותי לכלל האוכלוסיה, היא הספרייה הציבורית של ניו יורק. בפתחה של ספרייה זו ניצבים שני אריות ידועים, המקבלים את הנכנסים ויוצאים בשערי הספרייה. ישנה בספר קריצה לאריות המיתולוגיים של הספרייה הציבורית של ניו יורק, על אף שהמחברת והמאיירת קשורות לספרייה של אוניברסיטת קורנל. הנה בספר האריות המפוסלים בכניסה הופכים לדמות המפיחה רוח חדשה בספרייה וקוראת לה להמשיך באופן מתמיד ויצירתי לקיים חיים בתוכה ולא להתאבן.

מחכים לכם בספרייה, הספרניות והאריות.


הקראת הספר בשפה האנגלית באתר : storylineonline

כתבה: אילנית יהודה