הבעל שם טוב : האיש שבא מן היער

כתבה : אילנית יהודה

הספר "האיש שבא מן היער: קריאות חדשות בתורתו ובדמותו של מחולל החסידות" יצא לאור לאחרונה, בעריכת רועי הורן.
בפתח דבריו כותב הורן, כי שכרם של כותבי אסופת המאמרים על הבעל שם טוב (הבעש"ט), מחולל החסידות, יבוא להם מכך שמחשבותיהם יחלחלו אל לב הקוראים.
כקוראת, אני יכולה להעיד בחיוב שמגוון הכותבים – חוקרים, רבנים, פסיכולוגים ויוצרים, השיגו את מטרתם. המאמרים היפים אכן מעוררי מחשבה, עניין ורגש.
בצד זאת, אציין כי קיים סיכון מסוים בכתיבת מאמרים עיוניים על מיסטיקה בכלל ועל דמויות כמו הבעש"ט בפרט. סיכון שמא יקום הבעש"ט ויגיב כפי שהגיב, באחד הסיפורים המצוטטים במאמרה של חביבה פדיה :

     "שמעתי מהרב דקהילתנו פעם אחת כתב איש אחד תורת הבעש"ט
      מה ששמע ממנו.
      פעם אחת ראה הבעש"ט ששד אחד הולך ואוחז ספר בידו.
      אמר לו מה זה הספר שבידך שאתה נושא? השיב לו זה הספר
      שחיברת.
      אז הבין הבעש"ט שיש איש אחד שכותב תורתו וקיבץ כל
      אנשיו ושאל אותם מי בכם כותב תורתי? הודה אותו האיש
      והביא לו כתביו ועיין בהם הבעש"ט ואמר אין כאן אפילו דיבור
      אחד שאמרתי."

ובכן, נשאל, אם היה קורא הבעש"ט עצמו, ספר חדש זה שעוסק בתורתו ובדמותו, האם היה אומר בתום הקריאה, לא אמרתי דבר מכל זה? קשה לדעת. נוכל רק לומר, שעובדת היותו איש של מאגיה, של מסתורין ושל סוד, אשר השאיר לדורות הבאים אחריו קבצי סיפורים ומשלים, שנכתבו אודותיו ושהללו שזורים במקטעים סתומים וחידתיים, מעורר צימאון עצום לפתור אותם.
דווקא הליכתו בדרך ההסתרה והכיסוי מפעילה בעוצמה יתרה, את הצורך להסיר ולגלות, למלא את החסר ביש, למצוא את ההקשרים הנכונים והמדויקים למילותיו, לפרש ולנסות להגיע לתובנות.
ספר זה הוא אחד מיני רבים אשר מבקש לעשות זאת, תוך שהוא פותח קשת רחבה של התייחסויות אל הבעש"ט ועושה שימוש במתודולוגיות עכשוויות מעולם חקר הסוד והנפש.

במסגרת הזו, אין באפשרותי להתייחס למכלול הרחב של המאמרים המקובצים באסופה. לכן, אנסה רק להציג ולפרש שני היבטים נקודתיים העולים מתוך שני מאמרים שונים, ולבסוף אקשור את הדברים למושג היער, על-פי שמו של הספר.

המאמר הראשון, מאמרה של חביבה פדיה : "היה מדבר מחוץ לשיטה", עוסק בעולם הדיבור של הבעש"ט על הקשריו הרבים וחושף בין היתר, את לקות הדיבור ממנה סבל. הבעש"ט רצה להביא את עצמו לידי כך שיהיה מסוגל לדבר באופן שוטף וברור כדי להצליח לתקשר עם אנשים ולא להיוותר בעמדת חריגות. לצורך כך, אמירת פרקי תהילים מדי יום שימשה לו כתרופה.
מתוך הפצע האישי הזה, מתוך מגבלת היכולת לעשות שימוש במילים, נולדה גם פריצת גבולותיהן של המילים ושל התודעה.
הדברים נובעים, קודם כל, מתוך הצורך האישי לתקן. רק לאחר מכן יכול היה לסייע לכל האחרים, החולים והכאובים שבאו לבקש אצלו מזור. מלבדם, הבעש"ט הצליח לרפא בדיבור גם את תלמידיו. הוא היה מסוגל לזעזע אותם באמירה קצרה אחת, כמו מורה זן אשר מעורר את תלמידו מתרדמתו באמצעות קואן שמערער את ביטחונו העצמי. גורם לו להטיל ספק בכל אשר ידע, כביכול, קודם. 

יכולתו של הבעש"ט לרפא באמצעות דיבור, קשורה אם כן, קשר בל יינתק, לנקודת התורפה שלו. פדיה מסבירה למעשה, כיצד מתוך מצוקתן של שברי המילים צמח לאדם שמסוגל לעזור לאחרים לאחות את שבריהם, במאמר פיו. עם זאת, באחרית ימיו כאשר השבתאים והפרנקיסטים , דיברו דיבורי שווא על המשיח ואף האמינו בכך, לא יכול היה לשאת זאת. שני נקבים נוקבו בליבו והכאב הכריע אותו.
ביחס לעניין זה, פדיה לא עושה שימוש במילה "טרגדיה". אך, מאמרה יכול לגרום לנו, לראות את הבעש"ט, כסוג של גיבור טרגי אשר הוכה ונוצח במגרשו שלו, במגרש המילים. בהשוואה לגיבור הטרגי הקלאסי הוא אמנם לא מייצג את המין האנושי כולו, אך הוא מייצג את אמת התורה שבעל פה ואת תורת הדיבור בשלמותה. בדיעבד מסתבר, שפציעתו האנושה והסופית, לא נוצרה אלא לצורך עליה. כדי שתתקיים בעקבותיה הפצעתה של תורת החסידות בידי תלמידיו ותאיר מחדש את דרכה של היהדות.

מאמר נוסף, מאמרה של המשוררת רבקה מרים : "עץ החיים שבתוככי הגן", מציג את הקשר האישי והמשפחתי של הכותבת אל עולמם של החסידים וכן אל זה של הבעש"ט. מרים מדגישה כי: "החסידות, לפחות בראשיתה, דגלה בכך שהאדם מוכרח למצוא את המענה בתוכו ומתוכו, כי רק כך יתגלה נתיב החיבור שלו אל האין סוף." היא מדגישה את ההכרח להסתכל פנימה כל העת, אותו הביאה החסידות אל זירת ההתבוננות החדשה של היהדות. המהות נמצאת הרבה מעבר למעגל החיצוני של קיום מצוות. לכן החסיד צריך לשוב ולפרק ולבחון כל העת מחדש, את דרכו  שלו ולוודא שהיא עדיין אותנטית.

מרים מביאה בפנינו דוגמא: "חסידי פוריסוב היו ידועים בשתיית הקפה שלהם, וכך גם היה כינויים, שותי הקפה של פוריסוב. הכנת הקפה המוקפדת, מדי בוקר, בטרם תפילה, הייתה אחת מדרכי עבודת ה' שלהם. כך גם תפילתם, במועדים מסוימים, שהייתה מתקיימת ביער".
דרך מוקפדת זו, להכין קפה עם שחר, היתה כנראה אפיק ייחודי לביטוי אמוני שהלך בו אחד הראשונים ובעקבותיו הלכו אחרים. הדוגמא של רבקה מרים, מאפשרת להקשות ולשאול, האם אלו שבאו לאחריו והפכו זאת לחלק מתורתם, בחנו לעומק את השפעת הקפה עליהם ועל גופם? והאם בדקו שהשפעה זו היא בהכרח חיובית? תהליך הכנת קפה ושתייתו יכולים להוות דרך נפלאה להכנסתו של יום בעבודת הבורא. אך, דרך זו עלולה גם להגחיך עד מאוד את הקלות שבה טקסים אישיים ואותנטיים מאבדים ממהותם, כאשר הם הופכים לקבוצתיים ולהמוניים.

קיים בחסידות מתח תמידי בין היחיד לקבוצה. מצד אחד, היחיד, כפי שראינו במקרה של הבעש"ט עצמו, חש צורך להשתלב בקבוצה באמצעות השפה ובאמצעים אחרים. מצד שני, הוא רוצה לשמור על הייחודיות שלו עצמו ולבטא את נבדלותו.
אולי משום כך, היער, שבו האדם יכול להימצא במצב של התנתקות מהקבוצה ומהשפעותיה, היה מקום גידולו הטבעי ביותר של הבעש"ט. כמו מוגלי, אם יורשה לי להשוות, הוא פשוט השתלב בו באופן טבעי וזורם. היער היה ביתו האמיתי כיוון שהוא המקום המושלם, שבו יכול היה להביא לידי ביטוי את אמונתו ואת ייחודיותו. בעקבותיו, יכלה גם לצמוח התנועה החסידית, ולהכיר ביער כמקום לביטוי אמוני לגיטימי. היער ולא בית המדרש. מכאן בעצם, מנקודת ההתחלה המהופכת הזו, מתחיל להתגלגל כל הסיפור ולברוא את עצמו מחדש בעוצמה והתלהבות. ואכן היער, הוא מושג חשוב שנידון, בדרכים שונות, במאמרים רבים אחרים באסופה.

אני מזמינה אתכם להיכנס ביער הלימוד של משנת הבעש"ט, באמצעות קריאה בספר.

לקריאה נוספת :

שבחי הבעש"ט: מהדורה מוערת ומבוארת. תשנ"ב.

שבחי הבעש"ט באתר "דעת" :
http://www.daat.ac.il/daat/history/shivhey/hakdama-2.htm

הפוסט של חגי הופר : https://www.facebook.com/hagaibooks/?hc_ref=ARQmiL_EtdqL8bT2_-_hpPPI3EolP42ePgpIlieEAeIZQhrjkZViex9g2iig0AXSn1A&fref=nf